ללבוש החיצוני יש משמעות בקודש. כך בשבת ובמועד לובשים בגדים יפים, וכך בתפילה צריך להתלבש באופן מכובד - "וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כמו בגדי כהונה" (שו"ע, או"ח, צ"ח, ד). אך מה לגבי חולה? האם גם חולה צריך להתלבש לפני התפילה?

 
בגמרא (שבת, י ע"א) מובאות הנהגות של אמוראים בעניין שיפור ההופעה החיצונית לקראת עמידתם לתפילה, וסמכו זאת על הפסוק "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד', יב).

מצד הדין יש להקפיד על כיסוי המקומות הצנועים שבגוף, ובאופן שיצור חיץ בין הלב למקום הערווה. אולם מעבר לכך יש להקפיד על לבוש ההולם הופעה בפני אדם חשוב, ודבר זה משתנה בהתאם לנורמה המקובלת בסביבה ובקהילה.

וכתב המשנה-ברורה בשם החיי-אדם: "אין נכון להתפלל בקאפטין (=חלוק ביתי) ובשלאף-ראק (=פיג'מה)" (צ"א, סקי"א). לפיכך, גם הנאלץ להתפלל בביתו ביחידות, ראוי שיקפיד על לבושו בהתאם.

חולה הרתוק למיטתו וזה מלבושו, אם יודע שהיה נשאר כך בנוכחות אדם חשוב המגיע לבקרו, אין הוא מחויב לטרוח ולהתלבש. ואם היה מתבייש בכך ומחלתו אינה כבדה כך שהיה משתדל להתלבש (לפחות מעל הפיג'מה) –ראוי שיעשה זאת גם לפני שיחתו עם בוראו. בבתי החולים מקובל שהחולה המאושפז לובש כותנת של בית החולים. היות וזו הנורמה, אין חובה להחליף גם אם החולה הולך שם לבית הכנסת, רק יש לבדוק שהמקומות הצנועים מכוסים, ושיש חציצה בין החלק העליון לחלק התחתון של הגוף, כגון מכנסים או בגד תחתון (ולא כותונת חלוק בלבד).

והוא הדין באשר לאנשי הצוות הרפואי הלובשים חלוקים. הם רשאים להתפלל כך במקום העבודה (במרפאות ובבתי החולים) משום שאלה מדי העבודה שלהם, ואינם בגדי עבודה מלוכלכים. אכן, העיקר היא ההרגשה והכוונה הפנימית, וכל ההקפדה על לבוש מכובד אינה אלא לעורר את הלב בבחינת "דע לפני מי אתה עומד".

באדיבות מכון פוע"ה