תמימים או דרשנים?

בשני הפסוקים הראשונים הפותחים את פרקנו מובע היחס האמביוולנטי של האדם מישראל לתורת ה'. בשני הפסוקים האלה באות לידי ביטוי שתי גישות יסוד של עמנו לתורה ולמצוותיה: האם עלינו לקיים את התורה בגלל ההגיון שבה, טוהר המידות שהיא מעניקה לנו, מאחר שהיא משמחת לב ונפש ודרכיה דרכי נועם? אנחנו רואים את עצמנו מצווים ועושים - לאו דווקא צו מגבוה, אלא אף מצו פנימי, מוחלט, החלטי, המעניק לנו את ההרגשה של תורה נכונה, מוסרית ומדריכה בדרך ישרה - שהאדם רוצה לבור לו! או אולי אחרת לגמרי: עלינו לקיים את התורה ואת מצוותיה, מבלי לשאול, מבלי לחקור, מבלי לדרוש, אולי אפילו מבלי להבין אותה בהגיון האנושי שבנו. כי היא כולה "תורת ה'" (א). הוא הבינה, הוא ציווה אותה, הוא כפה אותה עלינו - גם אם אין היא תמיד חופפת את הבנתנו ואת המושגים המקובלים עלינו.

בפסוק א' שבפרקנו באה לידי ביטוי גישה אחרונה זו! "אשרי תמימי דרך - ההולכים בתורת ה'"! ובמדרש שוחר טוב מסביר: בתמימות קיבלו ישראל את התורה: אמר להם ה': "כל חלב שור וכשב ועז - לא תאכלו" (ויקרא ז', כג), ולא אמר להם למה - וקיבלו עליהם! אמר להם: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" (שם י"ט, כג), ולא אמר להם למה - וקיבלו עליהם! לא אמרו לו: מה שכרנו שנעשה את המצוות? אלא הלכו בדרכיו של הקב"ה, מבחינת "נעשה" גם אם לא "נשמע". זהו היחס המובע בפסוק א': "אשרי תמימי דרך": תמימים, חסידים, מאמינים, ואינם שואלים.

בפסוק ב', לעומת זאת, באה לידי ביטוי הגישה הראשונה: "בכל לב ידרשוהו": חוקרים הם, דורשים הם ורוצים לדעת, להבין ולתפוס את עמקי התורה ומצוותיה. ושוב, לפי מדרש שוחר טוב: שוקדים, ושוחרים וחוקרים באיזה דבר יבואו לחיי העולם הבא. מבחינת: "נעשה - ונשמע" (שמות כ"ד, ז) - שני הדברים גם יחד!

ולפי דברי הרב שפירא מלובלין, זכר צדיק לברכה, יחס זה בא לידי ביטוי בתפילה. אנו קובעים: 'אין כאלוקנו - אין כאדוננו'. ולאחר מכן מתחילים לחקור ולדרוש: 'מי כאלוקנו? מי כאדוננו?' ורק בדרך זו יתקיים בנו הפסוק שבפרקנו: "תחי נפשי ותהללך ומשפטך יעזרני" (קעה). אין יצר הרע שולט על התורה - ומי שהתורה בליבו - אין יצר הרע שולט בו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת