מדוע היה חשוב לחכמים שנקרא את פסוקי הקללות בסיומה של השנה החולפת ולא עם תחילתה של השנה החדשה? דומה כי אי אפשר להתקדם באמת בחיים אם כל הזמן חוששים לקללות האפשריות. על האדם להאמין בעצמו ובכוחו ולצעוד בלי מורא.
תמיד תמהתי מדוע מוטב לקרוא את הפסוקים לפני ראש השנה ולא אחריו. מדוע חשוב לחכמים שהקללות תישארנה חלק מהשנה שעברה, ולא תיכנסנה אתנו לשנה החדשה. האם לא כדאי שנקרא את הפסוקים הללו כדי שאכן נרגיש את חומרתן של השאלות האישיות, המשפחתיות והציבוריות שאנו עומדים בפניהן ונשקול אותן בכובד ראש? האם לא היינו רוצים שאנו, או מנהיגינו בבואם להחליט החלטות גורליות, נקרא את פרשת התוכחה לפני קבלת ההחלטה כדי שנשקול היטב את צעדינו?
התשובה כנראה שלילית. אי־אפשר להתקדם בחיים (בכל התחומים) אם כל הזמן חוששים לקללות האפשריות. אדם אמור לשקול את צעדיו ולהפעיל את מיטב כושר שיפוטו בבואו להחליט, אבל הוא גם חייב להאמין בעצמו וביכולתו לקבל החלטה.
כשאמרו חכמינו "תכלה שנה וקללותיה" (מגילה לא ע"ב) הם ביקשו להעצים את האמון בנו, בני־האדם, וביכולתנו להחליט נכון. הם רצו שלא נאבד חלילה את הדבר היקר ביותר שיש לו לאדם: האמון בכוחו לעשות, לפעול ולהתקדם. רש"י מספר בעקבות מדרש תנחומא שלאחר שהעם שמע את התוכחה הוריקו פניהם (= נעשו חיוורים) ואמרו: "מי יוכל לעמוד באלו?" או אז קרא להם משה והתחיל לפייסם: "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה" (רש"י לדברים כ"ט, יב, ומדרש תנחומא שם). מדוע אמר זאת משה? הרי בזה הוא מאבד את כל כוח ההרתעה של התוכחה! אבל מסתבר שמשה הבין גם הוא שפחד יכול גם לשתק. התוצאות של סטייה מן הדרך תהיינה חמורות. הן נשמעות נורא, הן באמת מפחידות, אבל שרדנו עד עכשיו ונוכל להתמודד גם הלאה, אם רק נביא את הקללות בחשבון, אבל נדע להניח אותן במקומן בשנה הקודמת ולהמשיך הלאה, בלי מורא.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר