המשיח מוצג בפרקנו לא כגיבור ובעל מלחמות אלא כאדם אשר שופט בצדק. את משפטיו הוא עושה באמצעות הריחו ביראת ה' ובכוח דיבורו. דומה שיש בכך תיקון לחטא הקדמוני.

 

אחרי תיאור הפורענות הגדולה בממלכת ישראל שתתבצע על ידי ממלכת אשור בשליחותו של הקב"ה, חוזר הנביא לתאר בפנינו בתיאור מזהיר את הישועה הצומחת ועולה דווקא מממלכת יהודה. הנביא בוחר לתאר את המשיח כצמח הצומח מגזע ישי אבי דוד. בכך הוא רומז כי הישועה צריכה להיות מבוססת על היסודות הטובים שכבר נתגלו בממלכת יהודה עוד בימי דוד אך התקלקלו ברבות השנים. לעת הגאולה ישוב הדבר לתיקונו והכל יצמח מחדש.
המפרשים נחלקו האם תיאור זה מוסב על חזקיהו המלך שהוא עצמו היה מיועד להיות המשיח או על המשיח לעתיד לבוא. כך או כך, הרי שמתוארת לנו הדמות האידיאלית שאליה המציאות שואפת, שתביא אותה לידי גאולתה.
במסגרת תיאור המשיח מוזכרים חמשת החושים אלא שחלקם מוזכרים לשלילה וחלקם לחיוב. חוש הראיה, השמיעה והמישוש נשללים ואילו חוש הריח והדיבור מתוארים כחיוביים. מה ההבדל המהותי בין החושים הללו?
דומה שחוש הריח מעיד על התבוננות פנימית-רוחנית בניגוד להתמקדות בעולם החיצוני והגשמי שנמדד לפי ראות עיננו גם חוש השמיעה מבחינה מסוימת יש בו מימד גשמי כיון שהקול מתקבל אצל השומע ומעובד באופן פיזי על ידו, וודאי חוש המישוש שעוסק בחומר ממש.
חוש הריח, לעומת זאת, הינו רוחני לחלוטין וניתן לשים לב כי הוא היחיד שאינו מופיע בתיאור חטא עץ הדעת (בראשית ג', ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל". וכמובן, שכל זה נעשה לאחר ששמעה בקול הנחש.
נמצא שבימות המשיח יתרחש תיקון של חטא עץ הדעת. בימים אלו לא ישתמשו בכוח הזרוע כדי לפתור מריבות וסכסוכים בין עמים (לעיל ב', ד) אלא בכוח הדיבור שעל ידו ברא ה' את עולמו, וכך גם בני האדם יקיימו עולם בדיבורם. הרשעה תיעלם ברוח שפתיו ומה שידרוש תיקון יוכה בשבט פיו.