תיווך ויזמות

השיח בין העם לה' בענין המלך, בו שמואל משמש כמתווך, מזכיר לנו דיון דרך מתווך אחר: במעמד הר סיני בספר שמות מסופר כי הקב"ה מעביר למשה את ההוראות לקראת מתן תורה, והעם מביעים את הסכמתם: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות י"ט, ח). בשני המקרים מתנהל הדיון דרך הנביא השומע את דבר ה' ומעבירו לעם, ובהמשך מדווח את תשובתם לה'.

ראשית, הדמיון בין המקרים ברור - שניהם קשורים בתהליכים מהותיים: מתן תורה, שהוא הברית בין ה' לישראל, יוצר שינוי משמעותי בעולם והופך עם אחד לנבחר ומחויב במצוות; ובהמלכת המלך הופכים ישראל לישות עצמאית מאוחדת, והתנהלותם כעם בדורות הבאים משתנה.

עם זאת, ישנו הבדל מהותי בהקשר שבו הדברים באים: לקראת מעמד הר סיני היה צורך במתווך בין העם לה' מפאת גודל וקדושת המעמד, שאדם לא יכול לעמוד בו, כלומר עם ישראל היה קרוב מאוד לה'. לעומת זאת, בדורו של שמואל, הקשר בין ישראל לה' קטן, "אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (ג', א) וכל הקשר מתבצע דרך הנביא דוקא בגלל שהעם התרחק מה'.

בנוסף, העם עומד כאן בפני שינוי משמעותי, אך דורש לבצע אותו מסיבות לא נכונות ובדרך הלא נכונה. הכתוב מעמיד את הדרישה "וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם" (ח', כ) בניגוד חד ל"וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו) שהופך אותה לצורמת במיוחד. בנוסף, במעמד הר סיני ה' יזם את השיח והייתה בו שמחת הסכמה בין הצדדים, ואילו בפרקנו העם פונה לשמואל (ולא לה'!) בדרישה קשה ובשיח של דחיה הדדית.

נראה כי ניתן ללמוד מן ההשוואה בין שני המקרים, את הבעייתיות במצב ממנו הגיעה הדרישה למלך. אפילו דרישה ראויה, אם היא באה מתוך ריחוק במקום מתוך קרבה, יכולה להיות שלילית מאוד ולפגוע בעם, כמו ששמואל מנסה להזהיר בפרקנו.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער