תורשה וסביבה

רש"י חשף את זהות אביו של המקלל וטען שהוא המצרי שהרגוֹ משה. על פי זיהוי זה, בן הישראלית נולד אחרי שאביו המצרי כבר לא היה בין החיים. מן הסתם גדל ילד זה בבית אמו, כישראלי לכל דבר. בכל זאת ציין הכתוב שבן זה הוא "בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (י) ובכך הסביר שהגידוף הוא תוצאה של ייחוסו הפגום.

כנגד דרך זו העמיד המדרש בויקרא רבה (לב, ה) במרכז האירוע את דמות אֵם המקלל דווקא. באמצעות מדרש שֵׁם של האֵם הפנה אצבע מאשימה כלפיה כזו שהתנהגותה היא אשר הובילה את בנה המקלל לבצע את החטא. נקודת הביקורת המרכזית של המדרש כלפי שלומית בת דברי נסבה על דרך דיבורה הקלוקל, וחינוכו הלקוי (או ליתר דיוק הדוגמה האישית שקיבל מאמו) הוא שהִווה את התשתית לחטא. על פי דברי המדרש, בית שאינו מקנה את גבולות הדיבור ואיננו מנחיל את המחסומים והמסננים הראויים לדיבור, יוצר מצע חינוכי לקוי. האחריות להנחלת הדיבור מונחת על כתפי האֵם, המנחילה את "שפת האֵם", ועל כן הוזכרה שלומית דווקא, אֵם האיש, ולא הוזכר שם אישהּ המצרי, אבי הבן.

אל מול עמדה זו תלה הרש"ר הירש את מעשי המקלל גם בעובדת נישואיה של אמו עם איש מצרי:
"רק משחטא בנה נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא יהודית לא הייתה הופכת מציאות בישראל. היא קלקלה עם איש לא יהודי, ורק על ידי כך נטמן הזרע לאותו פשע בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן, ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה".
(פירוש הרש"ר הירש, ויקרא כ"ד, יא)

הרב הירש פסע בשני המסלולים: במסלול האחד: האחריות החינוכית של האם. ובמסלול השני: הפגם התורשתי שנבע מהנישואין עם איש מצרי.

עוד באותו נושא קראו את הפוסט מאת הרב אמנון בזק 'פרשת המקלל ותופעת ההתבוללות'