פרשיות הנגעים וטומאת הזב והזבה נחשבות כפרשיות כעורות בעיני בני אדם, אולם המדרש קובע כי הן ערבות לפני הקב"ה. מכאן שעלינו ללמוד לא רק את מה שליבנו חפץ אלא גם את מה שליבנו צריך לחפוץ.
המדרש מתייחס לסתירה לכאורה בין שני פסוקים בשיר השירים: "שחורות כעורב" (שה"ש ה', יא) ו"מראהו כלבנון" (שם ה', טו). אחד ההסברים שמציע המדרש הוא: "ר' שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה: אף על פי שנראות כאילו הן כעורות ושחורות לאומרם ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים ונידה ויולדת, אמר הקב"ה: הרי הן עריבות עלי, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם' וגו' (מלאכי ג', ד). תדע לך שהוא כן, שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו כאחת, אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה [אף על פי שדיניהם דומים מאוד]" (ויקרא רבא יט, ג).
נראה שפרשיות אלו "זכו" לכינוי זה מכיוון שהן עוסקות בנושאים שאין אוהבים לעסוק בהם, נושאים "יבשים" שאינם מושכים את הלב. הביטוי "נגעים ואוהלות" מופיע במספר מקומות כסמל לנושאים הלכתיים "יבשים".
הקב"ה אומר, אם כן, כי אף על פי שפרשיות אלו אינן מושכות את הלב, הן ערבות עליו, שנאמר "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם…" (מלאכי ג', ד).
דברים אלו לכאורה סותרים את הגמרא בעבודה זרה יט ע"א: "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" - אדם צריך לבחור לעצמו את נושא הלימוד שמעניין אותו. אבל באמת אין כאן סתירה: אסור לאדם להתייחס לנושאים מסוימים כ"כעורים", לומר שנגעים הם נושא משעמם או שלימוד נושא מסוים אינו מועיל; אדם רשאי רק לומר שמסכת מסוימת או תחום מסוים בתורה אינם מושכים אותו ואינם מדברים אליו.
אדם אינו חייב ללמוד דברים שאינם מושכים את לבו, אך אין זו סיבה לראות בחלקים אלה בתורה טובים פחות או חשובים פחות. התפיסה הבסיסית צריכה להיות שהכול חלק מהתורה, בכל דבר יש ערך עצום, והשאיפה הכללית היא ללמוד את הכול, אלא שמפאת קוצר הזמן אדם לומד רק את החלק שמושך אותו. אדם צריך ללמוד לא רק את מה שלבו חפץ אלא גם את מה שלבו צריך לחפוץ.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון