הנישואין יוצרים תוקף חזק מאוד ולכן אין התורה מעוניינת להפקיע אותם באופן אוטומטי, גם במקרים בהם הדבר מתבקש. בכך מלמדת אותנו התורה על כובד הראש הדרוש בנושא זה.

 

" כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ׃ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר׃ וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת...: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה' ..." (א-ד)

אף שתהליך הגירושין זהה בנישואים הראשונים ובשניים, התורה מבדילה בין הסיבות לגירושין בשני המקרים: הבעל הראשון מגרש את האשה משום ש"מצא בה ערוות דבר", ואילו הבעל השני מגרש אותה כיוון שהוא שונא אותה. חלוקה זו מצביעה על הצורך בנימוק רציני יותר כדי לגרש את האישה מהנישואין הראשונים, אך ייתכן שהיא גם מגדירה שני מקרים שבהם אסור לאדם להישאר נשוי לאשתו: לאחר שגירשה ונישאה שנית (כיוון שהיא נטמאה) ולאחר שמצא בה ערוות דבר. לפי הבנה זו, הבעל אינו רשאי להחזיק באשתו לאחר שמצא בה ערוות דבר, והוא חייב לגרשה. היטמאות האישה, אם כן, אינה נובעת רק מכך שהאישה נישאה לאדם אחר לאחר גירושיה, אלא לעובדה שהיא נטמאה עוד כשהייתה ברשותו של הבעל הראשון.

במקרים שונים, התורה קובעת שנישואין חלים מאליהם: לאחר שהאיש הוציא על האשה שם רע למשל. בניגוד לכך, אין כל אפשרות שבני זוג יתגרשו בלי תהליך פורמלי של גירושין. אפילו כאשר הבעל מוצא באשתו ערוות דבר - הגירושין אינם חלים מאליהם, והאיש חייב לגרשה. יותר מכך: אדם יכול בפועל להחזיר את גרושתו לאחר שנישאה למישהו אחר, שכן התורה אוסרת זאת אך אינה מפקיעה את חלות הנישואין. כיוון שהנישואין יוצרים תוקף חזק מאוד - התורה אינה מעוניינת להפקיע אותם באופן אוטומטי, ללא גירושין. אפילו כאשר נוצרת בעיה בנישואין - התורה אינה מפקיעה את הנישואין, והבעל חייב לגרש את אשתו. אין ספק שיש בכך מסר חשוב למציאות ימינו, כאשר ההתייחסות לגירושין הפכה לקלה יותר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון