במלחמה השניה בעמון, מצליח יואב לכבוש את העיר התחתונה, וקורא לדוד לסיים את הכיבוש כדי שייקרא על שמו.
המלחמה הראשונה הסתיימה בהכנעת הארמים (שמואל ב י'; דברי הימים א י"ט). על ידי כך לא היה יותר חשש של התערבות ארמית לטובת בני עמון, ואמנם בשנה הבאה "לעת צאת המלכים" (שמואל ב י"א, א; דברי הימים א כ', א), זאת אומרת באביב, יוצא צבא ישראל ויואב בראשו להכניע את עמון.
יואב השחית את ארץ בני עמון (שם) ובאופן זה מנע כל אפשרות של סיוע לנצורים ברבת עמון משטחה של ארץ בני עמון.
יואב עצמו כבש את העיר התחתונה, את עיר המים, אבל עדיין החזיקה מעמד מצודת המלך, שהייתה במקום יותר גבוה. כאשר ראה יואב, שהעיר עוד מעט ותיכנע, הוא שלח לקרוא לדוד, בכדי שדוד יכבוש את העיר, והכיבוש ייקרא על שמו (שמואל ב י"ב, כו-כח) - כמו שגם כיום נכנס המצביא הראשי ראשון לתוך מקום חשוב שנכבש.
אחרי כיבוש ארץ בני עמון שם דוד את שובי, אחי המלך נחש, לנציב על ארץ בני עמון. את כתר המלך הוריד דוד מעל ראשו, ושם אותו על ראשו הוא. את בני עמון העביד בפרך בעבודות ציבוריות: במכרות הברזל ובעבודות בניין (שמואל ב י"ב, כט-לא; דברי הימים א כ', ב-ג)
תוצאה אחרת של קרב זה היתה כנראה הנהגת חיל רכב בצבא ישראל. המקרא מזכיר, שאחרי מפלת הדדעזר "ויראו כל המלכים עבדי הדדעזר כי נגפו לפני ישראל וישלימו את ישראל ויעבדום" (שמואל ב י', יט וכן בדברי הימים א י"ט, יט). מסתבר, שדוד צירף אותם לצבאו עם כלי הנשק שלהם, כמו שצרף חיילים פלשתים (הכרתי, הפלתי והגתים) לצבאו אחרי נצחונו על הפלשתים.
תקופתו של דוד המלך הייתה תקופת זוהר וכיבושים. דוד עלה למלוכה כאשר נדמה היה, שארץ ישראל תשועבד כליל לפלשתים. אולם הוא הצליח להוריש לשלמה בנו ממלכה חזקה, שהשתרעה מנהר פרת, תדמור ודמשק עד לגבול מצרים, ומהמדבר במזרח ועד לחוף הים התיכון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת