"וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" (יהושע ה', יב)
ויקרא רבה, קדושים, פרשה כה, ה (בתרגום חופשי מארמית):
התרנגולת הזאת, כאשר אפרוחיה קטנים היא אוספת להם, מחממת אותם ועודרת לפניהם,
וכאשר הם גדלים, אם אחד מהם מתקרב אליה, היא מנקרת בראשו ואומרת לו: לך עדור באשפתך.
כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם,
כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטול מכושו ויצא לטעת לו עצים. זה שאמר הכתוב: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא י"ט, כג).
ויקרא רבה - מדרש אגדה ארץ ישראלי על ספר ויקרא, הכולל דרשות על הפסוקים הראשונים בכל 'סדר מקראי', קטע מתוך הפרשה אותו נהגו לקרוא בבתי הכנסת בארץ ישראל. המדרש נערך במאה החמישית לספירה (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)