שתי שִׁירוֹת ומה שביניהן

ברכת משה מיועדת להיות הצד החיובי של שירת האזינו. שירת האזינו מהווה עדות ואזהרה מפני הפוטנציאל השלילי הטמון בהתפתחות ההיסטורית הקרובה, לאחר שישראל ייכנסו לארצם וישבו בה. כנגד זאת באה ברכת משה לתאר את קיומה של אופציה חיובית הפוכה ביחס לאותה תקופת זמן עצמה ולקוות למימושה. לסיום זה בדברי הברכה ישנה חשיבות פסיכולוגית ועניינית.

משה בוודאי לא רצה להיפרד מישראל ביום מותו בדברים קשים - בשירת האזינו - אלא בברכה ותפילה על טובתם של ישראל (מסיבה זו אין למצוא בברכתו שום רמז של ביקורת או מורת רוח ממעשים שעשה שבט זה או אחר).

אף מבחינתם של ישראל ישנה חשיבות לעידוד הבא בברכת משה לאחר דברי התוכחה. יפה מתואר הצורך הזה במדרש אגדה (מקורו בתנחומא ניצבים) שהביא רש"י בראש פרשת ניצבים (כ"ט, יב):

"למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות (- שבכי תבוא)? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים… הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם 'אתם נצבים היום'… הרי אתם קיימים לפניו היום, כיום הזה… כך עתיד להאיר לכם…"

ר"י אברבנאל אמר דבר דומה גם ביחס לפרשתנו:

"לפי שראה (- משה רבנו) שיעוד העונשים הנה הוא מועיל מצד, ומזיק מצד… ולפי שאדון הנביאים הרבה להוכיח את ישראל ולייעדם בצרות רבות ורעות בפרשת והיה כי תבוא ופרשת ניצבים ובשירת האזינו, הנה בעבור זה שלא יתייאשו ראה לדבר על לבם ולנחמם ולברכם עתה, באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון