שתי זוויות של הושעה

המזמור נחלק לחמש פסקות (א-ד | ה-ז | ח-יב | יג-טו | טז-כ), אך למעשה נחלק לשני חלקים גדולים יותר: בחלק הראשון (א-יב, שלוש הפסקות הראשונות) המשורר קורא בכל תחילת פסקה להלל לה' ("הריעו לא-להים"; "לכו וראו מפעלות א-להים"; "ברכו עמים א-להינו"). הפנייה בחלק הראשון מיועדת דווקא אל העמים האחרים ("כל הארץ ישתחוו לך", "ברכו עמים") ובכלל זה המעשים שנזכרים בחלק זה הם אוניברסאליים (בעיקר בפסקה השנייה: ה-ז) או לאומיים (בעיקר בפסקה השלישית: ח-יב).

החלק השני של המזמור (יג-כ, שתי הפסקות האחרונות) שונה מהחלק הראשון. במקום הקריאה שחוזרת בחלק הראשון לשבח ולזמר לא-להים, בחלק השני המשורר פותח דווקא בהודאתו האישית לא-ל: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" (יג). אמנם הקריאה קיימת גם בחלק השני "לכו שמעו ואספרה" (טז), אך היא שונה בתכלית מהקריאות שבחלק הראשון, שהרי במקרה שלנו המשורר מספר לכולם את "אשר עשה לנפשי" (טז) ולא קורא לשומעים להלל את ה'. תיאור מעשי ה' מתמקדים בהושעת ה' את המשורר: "שמע א-להים הקשיב בקול תפלתי. ברוך א-להים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי" (יט-כ).

אמנם שני החלקים עוסקים בהושעת ה' בהקשרים שונים, אך בשניהם הסדר נשאר. ראשית יש להודות לה' ולשבחו ורק לאחר מכן הכתוב מגלה את מעשי ה' שמהווים רקע להודיה הגדולה (בחלק הראשון: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" (יב) ובחלק השני: "אליו פי קראתי ורומם תחת לשוני" (יז)). כך אפשר להניח שלפנינו הושעה אחת משתי זוויות שונות. ייתכן שההושעה המדוברת כאן היא הושעה מהגלות, כפי שעולה בעיקר מהפסקה השלישית (ח-יב) ומההבטחה של המשורר שהוא ישוב אל המקדש ויביא עולות וקורבנות נוספים. הגלות היא כמובן עניין לאומי, אך המשורר רואה בה גם עניין אישי.