התורה חוזרת בפרקנו בשני לשונות על מצוות הצדקה. דומה כי ישנה הבחנה בין הלשונות השונים והם מלמדים על שתי בחינות במצוות הצדקה. יש צדקה שניתנת ביוזמת הנותן ויש צדקה שניתנת כתגובה לבקשת העני.
בפרקנו מופיעה מצוות הצדקה:
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ..." (ז-י)
עיון ברש"י מעורר שאלה. בפסוק ח' כותב רש"י:
"פתח תפתח - אפילו כמה פעמים...
לו - זו אשה, וכן הוא אומר: 'אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב', יח)".
ובפסוק י' כותב רש"י:
"נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים.
לו - בינו ובינך"
השאלה כפולה. ראשית, את העובדה שהציווי מופיע בכפילות ("פתח תפתח", "נתן תתן") מפרש רש"י כריבוי נתינות. אלא שפעם אחת כותב רש"י "כמה פעמים", ובאחרת "מאה פעמים". שנית, רש"י מסביר את המילה "לו" המופיעה בשני הפסוקים בצורה שונה. מהו מקור השינוי?
שתי בחינות ישנן במצות הצדקה, הרמוזות בפסוק: "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון" (משלי ל"א, כ).
ישנה צדקה הבאה בתגובה לבקשה - "כפה פרשה לעני" - כאשר בא עני לאשת חיל, היא פורשת את כפה ונותנת לו משלה.
וישנה צדקה הבאה ביוזמת הנותן - "וידיה שלחה לאביון" - אשת חיל שולחת ומחפשת את האביון לו תוכל לתת את מתנתה.
שתי בחינות אלו קיימות בצדקה זו לצד זו, ועל האדם לקיים את שתיהן. יוזמתו של האדם לנתינת צדקה אל לה למנוע אותו מלהיענות לעני הפושט יד בפניו. וכן להיפך - על האדם ליזום ולחפש כיצד ניתן להוסיף בצדקה מעבר לנתינתו כתגובה לבקשת העניים.
נראה, ששתי בחינות אלה בצדקה עמדו בפני רש"י בפירושו שהובא לעיל. רש"י הבין שכל פסוק מדבר על בחינה אחרת במצות הצדקה.
"פתוח תפתח את ידך לו" (ח) - כאשר עני מבקש ממך צדקה, אל תקפוץ את ידך אלא פתח אותה בנדיבות ותן לו.
"נתון תתן לו" (י) - ביוזמתך ובהחלטתך תן צדקה לעני.
כאשר התורה מצוה על האדם להיענות לבקשת העני, לא ניתן להגביל זאת למספר מסוים של פעמים. ככל שיבקש העני על האדם להיענות. "אפילו כמה פעמים", ללא הגבלה.
יוזמת האדם, לעומת זאת, ניתנת להגבלה מספרית "אפילו מאה פעמים", שכן האדם יכול להחליט מתי יתן ומתי לא.
הנותן על פי בקשת העני, לא קובע את הסיטואציה שבה תינתן הצדקה. בכל עת ובכל מקום בו הוא נתבע עליו לתת צדקה. לכן רש"י מסביר את המילה "לו" בפסוק ח' העוסק בנתינה כתגובה לבקשה, כמתייחסת לסוג הצדקה - אף אם נתבקשת לתת אשה הרי זו מצות צדקה ועליך לעשות זאת.
הנותן מיוזמתו, יכול לעשות זאת בעת ובמקום הנראה לו, ועל כן אומר לו רש"י: "לו - בינו ובינך", בצינעא ובעדינות, לבל יתבייש.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת מעלות יעקב