שתיקת השמות בפרשת שמות

דווקא על רקע שמם המיוחד של הפרשה והספר (שמות) בולטת תופעה חדשה, שבספר בראשית לא נתקלנו בשכמותה: למרבית הגיבורים בפרשה אין שם, גם במקום שמתבקש לציין את שמם. למשל, כשהתורה מספרת על נישואי הוריו של משה, היא אומרת "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (א). והלוא יש להם שמות, עמרם ויוכבד, והתורה עצמה תגלה זאת כעבור חמישה פרקים; מדוע אפוא יש צורך להסתיר את שמותיהם עכשיו?

הפרשה מספרת גם על איש מצרי המכה איש עברי — ושניהם נזכרים ללא שם וללא כל תיאור מזהה מעבר לזהות הלאומית. אחר כך היא מתארת אירוע אחר, שבו שני אנשים עברים ניצים; כאשר משה מבקש להתערב ואומר למכה "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (יג) הוא מקבל מענה חד וחריף: "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?" (יד). גם כאן איננו שומעים את שמותיהם של שני הניצים (חכמינו טוענים כי מדובר בדתן ואבירם, אולם המקרא סתם בזה ולא פירש).

מה פשרה של השתיקה הזאת?

נראה שהמקרא חפץ להכניס אותנו לעולם שבו בני־אדם משועבדים ומעונים ואין להם שמות. אולי מספרים חקוקים על זרועותיהם, אפשר שיש להם סימני היכר אחרים, אבל אין להם שם אישי מחבק ואוהב. ועם זאת, כזכור לנו, מופיע בפרשה גם סיפורן של שתי מיילדות עבריות, שפרה ופועה, המסכנות את חייהן ומיילדות את הילדים היהודים למרות צו מפורש של פרעה להמיתם.

מתי אפוא בוחרת התורה לציין את שמות הגיבורים ומתי היא בוחרת להעלימם?

כאשר התורה מבקשת לתאר תופעה היא בוחרת להעלים את השמות, כרומזת לנו שאין מדובר בשני אנשים מסוימים אלא באירועים שגרתיים שאין להם כל ייחודיות; שני אנשים המכים זה את זה ומלשינים אינם בבחינת חדשות. איש מבית לוי הנושא את בת לוי אינו בבחינת חדשות, כי נישואין הם מעשה יומיומי. אבל שתי נשים גיבורות המעזות ליילד את העבריות מתחת לאפו של העריץ המצרי וחושפות את עצמן לסכנה חמורה — אלה הן גיבורות אמיתיות, והן חריגות בנוף המצרי המשעבד.

המעבר מספר בראשית לספר שמות הוא המעבר מפרטים ומשפחות לעם. במסלול הזה יבליחו מדי פעם פרטים שיבלטו ויחרגו מן הנהוג והרגיל. אולם תיאור ההתנהגות החברתית לא יתאפיין בציון שמות; זוהי התנהגותנו שלנו. כולנו חלק ממנה והיא חלק מזהותנו כאדם וכחברה. והיא מחייבת אותנו להתמודד עמה כחלק מהווייתנו הלאומית.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר