האש אינה מתגברת בהכרח על העצים הלחים. אך כשיש בסביבה עצים יבשים, האש הולכת וגוברת ועולה למעלה, ואז יש בכוחה לשרוף גם את העצים הלחים. בחורבן, הצדיק נספה בעוון הרשעים הרבים שסביבו.
וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר ה' כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה: וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה:
המשל המובא כאן מתורגם בנבואתנו גם לנמשל. יער הנגב הוא ירושלים, העתידה לבעור באש החורבן. העצים היבשים שביער הם רשעי ירושלים, כעצים יבשים שאין בהם רוח חיים, והם יבערו היטב באש החורבן ויכלו ראשונים. החידוש בנבואה הוא, שהאש תכלה גם את העצים הלחים, שהם הצדיקים ועובדי ה'. הם משולים לעצים בעלי חיות, ענפים ירוקים ופורחים, וצומחים בהם פירות, כדרכם של עצים לחים. האש אינה מתגברת בהכרח על העצים הלחים, ולחותם מתנגדת לאש. אך כשיש בסביבה עצים יבשים, האש הולכת וגוברת ועולה למעלה, ואז יש בכוחה לשרוף גם את העצים הלחים. כשם שבמשל האש מתגברת מחמת העצים היבשים גם על הלחים, כך בנמשל, מציאותם של רשעים רבים בירושלים ביום פקודה תגרום לחורבן העיר ולכך שגם צדיקיה עתידים להיספות בחורבן זה.
משל דומה נאמר להבנתנו גם בתורה: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה ... אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ--לֹוהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם ... וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה (דברים כ"ט):
להבנתנו 'הרוה' היא העץ הלח. 'הצמאה' היא העץ היבש. מחמת חטאי העץ היבש, השורש הפורה ראש ולענה, עתיד להיספות גם העץ הלח, הרווה. התורה מדגישה, שמחמת חטאו של איש זה ייספו גם רבים וטובים, שהרי 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה', ולא רק נחלתו של העבריין הבודד.
נראה אפוא, שהגענו למצב חמור מאשר בנבואות הקודמות. בפרק ט' התווה המלאך תו הצלה על מצחות צדיקי העיר, והצילם בכך מן הפורענות. בפרק י"ד הצילו הצדיקים כנוח, דניאל ואיוב את עצמם, אף שלא הצילו את סביבתם. בנבואתנו נספה גם הצדיק בעוון הרשע, והחורבן הוא טוטאלי.