שנה וחצי אחרי החורבן

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר: וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד: (ל"ג, כא-כב)

לא לגמרי ברור אם 'שתי עשרה שנה' מכוון לשנה השתים עשרה או שיש כאן קיצור של 'עשתי עשרה שנה', והכוונה לשנה האחת עשרה. לפי האפשרות הראשונה לקח לפליט שנה וחמישה חודשים להגיע לעירו של יחזקאל לספר לו על חורבן ירושלים. שלושה דברים למדנו מכך:

א. ה' לא אמר ליחזקאל דבר על חורבן העיר, והנביא לא ידע על החורבן אלא שנה וחצי לאחר שהיה. למדנו מכאן, שהנביא אינו יודע בנבואה גם דברים חשובים ביותר אם אינם חלק משליחותו אל העם לומר להם את דבר ה'. ה' לא דיבר עם העם על ידי יחזקאל  מיום המצור, במשך שלוש שנים תמימות, מהשנה התשיעית.

ב. הגולים המעטים שהגיעו עשו דרך של כמעט שנה וחצי לבבל. אין יודע היכן התעכבו ומה התלאות שעברו בדרכם.

ג. העובדה שהגיע אל יחזקאל פליט אחד, ושדבר החורבן לא נודע לכל העם מעידה על מספר הגולים הקטן שהגיע לבבל. בירמיהו כתוב שהגיעו לבבל בשנה שמונה עשרה לנבוכדנאצר 832 גולים, ובשנת עשרים ושלוש לנבוכדנאצר הגיעו 745 גולים. החורבן לחשבוננו היה בשנת תשע עשרה שנה לנבוכדנאצר, ואפשר שרובם הגיעו לבבל רק לאחר ארבע שנים. כל שאר בני ירושלים נספו ברעב ובדבר בזמן המצור, בחרב בעת הבקעת העיר ובדרכים הקשות שהובלו בהן לבבל כגולים.

עוד למדנו מנבואתנו, שפיו של יחזקאל נפתח לאחר שהקב"ה סגר את פיו ביום המצור (לעיל כ"ד, כז), ביום שמתה אשתו של יחזקאל והוא אף לא הורשה להתאבל עליה. עתה נפתח פיו כדי לבשר לעם ה' את נבואות הגאולה.