בפרקנו מוזכרת החובה לשמור את השבת ולא לעשות בה מלאכה. אך האם מצווה זו נשמרה על ידי בני ישראל כהלכתה לאורך הדורות? עיון בדברי הנביאים יעזור לנו לענות על השאלה.
מצוות השבת היא מצווה יסודית המופיעה מספר פעמים בתורה. האם מצווה זו נשמרה על ידי בני ישראל כהלכתה לאורך הדורות? עיון בדברי הנביאים מלמד שהיחס לשמירת השבת עבר תהפוכות במהלך השנים.
על כך שבזמן הנביאים הראשונים הייתה שמירת השבת נהוגה בעם ישראל, ניתן לדייק מדברי הנביא הושע: "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ" (הושע ב', יג). מכאן, שבאותה תקופה נהג העם לשמור על השבת ועל המועדים. זאת ועוד, מהמקרא עולה שבשבת נהג העם ללכת אל הנביא ללמוד תורה, כפי שעולה מתגובת בעלה של האישה השונמית בשעה שהיא אומרת לו שהיא הולכת אל הנביא אלישע: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם" (מלכים ב ד', כג). וכן מדברי הנביא ישעיהו: "חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא" (ישעיהו א', יג). בנוסף, מדברי הנביא עמוס עולה כי בשבת לא נהגו לעסוק במסחר: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח', ד-ה).
עולה אפוא שעל אף בעיות רבות עליהן הוכיחו הנביאים את העם בממלכות ישראל ויהודה בימיהם של אלישע, עמוס, הושע וישעיהו, שמירת השבת וניצולה לשם לימוד תורה היו מקובלים ונפוצים. למעשה, אין אנו מוצאים בדברי נביאים אלו תוכחות על אי שמירת שבת, בעוד שמצינו התייחסות נרחבת להתמודדות מול עבודה זרה ושחיתות חברתית.
אולם, לקראת סוף ימי הבית הראשון חלה התרופפות בשמירת השבת. ירמיהו הנביא, נביא החורבן, מוכיח את העם ואומר:
"כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שומע שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו י"ז, כא-כג) "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה" (שם, כז) דהיינו, חילול השבת היה אחד מהסיבות לחורבן.
למעשה, גם בתחילת ימי הבית השני היה נחמיה צריך להתמודד עם בעיה דומה והוא פתר את בעיית חילול השבת בצורה תקיפה ביותר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". (נחמיה י"ג, יט) אולם, מכיוון שאותם רוכלים באו בכל זאת בשבת ולנו מחוץ לשערי ירושלים, הזהיר אותם נחמיה: "וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת" (שם כא).
ניתן לומר אפוא שעם ישראל נהג לשמור את השבת במשך דורות רבים, אולם ברבות השנים חלה התדרדרות בנושא זה ורק באמצעים כוחניים הצליחה ההנהגה לכפות שוב את שמירת השבת על העם. דומה שהאמצעים שנקטה הנהגת עם ישראל הצליחו עד כדי כך שהיו שנמנעו מלחימה בשבת בתקופת שלטון יוון, והיה צורך לחדש את ההיתר להילחם בשבת (חשמונאים א ב לד).
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר