במבט ראשון נראה כי שמואל הוא המצווה על העם בדבר ה' לצאת למלחמה והוא הנוטע בהם את תקוות הניצחון. המפלה הגדולה שבאה מיד לאחר מכן מעלה שאלות בעולמה של הנבואה ושל האמונה בכלל.
בפרקנו מתוארת המלחמה הקשה של ישראל מול פלשתים בה הם נוחלים תבוסה נוראית המביאה ללקיחת הארון, חורבן שילה ונפילת שלושים אלף איש. מה היה מקומו של שמואל במלחמה זו?
במבט ראשון, הוא המצווה על העם בדבר ה' לצאת למלחמה והוא הנוטע בהם את תקוות הניצחון. נמצא, שהוא הקורא לעם למלחמה והוא אשר הביא עליהם את הכישלון הגדול.
אבל פרשנות זו לפסוק הראשון של פרקנו מעלה שאלה גדולה בעולמה של הנבואה ושל האמונה בכלל. הייתכן כי נביא יזמין את העם אל מפלתם ויבטיחם הבטחת כזב? והלוא הכתוב מעיד על שמואל "ויגדל שמואל וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה" (ג', יט)?
אלא שפירוש זה דחוק. בכל הפרשה לא נזכר שמואל כלל עד לפרק ז'. גם בשעת המפלה אין העם פונה אל שמואל אלא אל הזקנים ואף אל עלי, שעודנו חי. ברור שלא שמואל הוא מנהיגו המוכר של העם בשלב זה.
גם הביטוי "ויהי דבר שמואל לכל ישראל" (א) אינו דומה לדפוס השגור בתנ"ך להוראה נבואית ישירה. לכן מסתברים דברי הפרשנים שלא היתה כאן כלל קריאה של שמואל אלא העם יצא למלחמה מעצמו בלא לשאול בדבר ה' על ידי נביא או על ידי האורים ותומים. אך דווקא מעשיו העצמאיים מתוך חופש ובחירה של העם הם המובילים בסופו של דבר לקיום נבואת שמואל על חרבן שילה.
שמואל היה איפוא נביא הזעם ולא אבי המפלה. זו באה לעם ביוזמת עצמו. שמואל מתקן את אשר עיוות העם ומביא להם את הישועה כאשר הוא מלמדם לעשות תשובה ולשים את מבטחם בבעל המלחמות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן