שלושה ימי צום ותפילה

שלוש הפרשיות הראשונות של ספר יואל סובבות סביב התפילה, הצום והמנהגים, בעקבות מכת הארבה. כפי הנראה, קבע יואל הנביא שלוש פעמים יום מיוחד להתריע על הפורענות ולכל יום מוקדשת פרשה מיוחדת:

פרשה ראשונה (פרק א'): בתחילה מפנה הנביא את תשומת לבם של האמידים שרכושם מרשה להם ליהנות מפרי הגפן והתאנה, אל גודל הפורענות שבאה על האומה כולה (ב-­יב). אחרי כן פונה הוא בייחוד אל הכוהנים ודורש מאתם שילבשו שקים, ויכריזו על יום צום ותפילה. כל העם חייב להשתתף בתפילה, שתיערך בשערי בית ה' (יג-יד). את סדר התפילה פתחו הכוהנים בזעקה מרה אל ה' (טו-­כ), ואחריהם בקש הנביא לבדו רחמים למען הבריאה כולה (יט­-כ).

פרשה שניה (פרק ב', א-­יד): הנביא מצווה, כנראה את הכוהנים, לעלות על ראש הר ציון ולהכריז, לקול תקיעת שופר, על יום צום, תפילה ותשובה (א, יב, יג). בהזדמנות זאת, מגולל הוא תמונה מזעזעת ומפורטת של הארבה והחורבן הנורא, שבא בעקבותיו על הארץ (ב-­יא). בסוף דבריו מביע הנביא את תקוותו, שיקבל ה' תשובתם וישאיר למענו ברכה (יג-יד).

כאן מופיעות לראשונה אפשרות התשובה והתקווה. אולם, אין אנו שומעים בפרשה זו, על אודות אספת עם ועל מעשים סמליים. כנראה, לא נערכה ביום השני תפילה בציבור. ביחידות שפך כל איש את מרי שיחו לפני ה'.

פרשה שלישית (פרק ב', טו-כז): שוב מצווה הנביא לתקוע בשופר מעל ראש הר ציון ולהכריז על יום צום. כמו ביום הצום הראשון, מסדר הנביא גם עתה אספת עם (טו) והפעם, בחגיגיות גדולה יותר: אף נפש אחת לא תעדר מבין הנאספים (טז). הכוהנים מסתדרים בין האולם ולמזבח ונותנים את קולם בבכי ותחנונים לפני ה' (יז). גמרו את תפילתם, מתייצב הנביא לפני העם ומביא להם את הבשורה המשמחת, שנתקבלה תפילתם לפני ה', והוא הסכים למען עמו וארצו להרחיק את הארבה מעליהם (יח-­כ) ולהפסיק את הבצורת (כא-­כג). ולא זו בלבד, אלא שמכאן והלאה ישרור שובע גדול בארץ, וכפיצוי בעד הרעב שסבלו מקודם, תבוא להם בעתיד צדקה וברכה להפליא עד עולם (כד-כז). 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת