שלבי האבל

בימים מאתגרים אלו*, שבהם אנו שומעים שוב ושוב הספדים ובכי על הנרצחים ועל הנופלים, אנו יכולים ללמוד משהו מן ההספד והבכי הראשונים הנזכרים בתנ"ך: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (ב). באופן מפתיע, מיד לאחר מילים אלו התורה עוברת להיבט אחר לחלוטין: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי" (ג-ד). יתרה מזאת, כל הפרק כולו עוסק בהרחבה רבה בתהליך קניין מערת המכפלה, וכלל אינו מתייחס לבכי ולמספד. מה פשר תופעה זו?

ראשית יש לציין, שה'הספד' במקרא שונה מן ההספד שלנו: אין הכוונה לדברים הנישאים בשבחו של המת, אלא לביטויי יגון וצער המלווים בתנועות גוף כגון ספיקת כפיים, הכאה על הלב ועוד (כך עולה מפסוקים רבים, כגון: "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד" במגילת אסתר; "שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד" בנבואת יואל, או "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" בנבואת מיכה). נמצא, שאלו היו שלושת שלבי האבל של אברהם, כל אחד בנפרד: בדרכו לקרית ארבע היה אברהם הלום צער ויגון; כשהגיע לקרית ארבע ולמיטתה של שרה, הוא נתן דרור לרגשותיו, בכה וספד לה; ולבסוף, הוא עבר לפסים מעשיים, של דאגה להבאת שרה לקבורה מכובדת. התורה הציגה בכך את ההפרדה הנדרשת בין ביטויי הכאב האישיים ובין ההכנות המעשיות. בדרכו של אברהם לקרית ארבע, רק מחשבה אחת הייתה בלבו: לספוד לשרה ולבכותה. רק לאחר זמן – ולעולם לא נדע כמה זמן עבר עד אשר קם אברהם מעל פני מתו – הגיע הזמן גם להתעסק בענייני הקבורה המעשיים, שדרשו ממנו משא ומתן מייגע עם עפרון ואנשי עירו. 

בעולם המודרני, לא פעם מתערבבים שלבי האבל הראשוניים עם העיסוק בקבורה ובסידורי הלוויה. עם זאת, מסיפורו של אברהם למדנו שלעיתים יש לאפשר קודם כל לבכות ולספוד, ורק לאחר מכן לעבור לפסים המעשיים, העשויים לדרוש זמן והשקעה מרובים ולהסיט קצת את המחשבה, כאילוץ או כהרפיה, מהאבל עצמו. 

שנזכה שיקויים בנו הפסוק "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהילים ל', יב).

_______

* נכתב בעקבות מאורעות שמחת תורה תשפ"ד