שירת דבורה מביעה אכזבה קשה מן הפיצול בין השבטים ואנו למדים מכך על חשיבותה של האחדות.

 
בילדותי כשלמדנו את פרק ד' ו-ה' בספר שופטים בבית הספר, נשבה הדמיון בסיפורי נצחון ישראל על יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא, המשולבים בעלילות שתי נשים מופלאות – דבורה, שופטת מנהיגה (והביטוי "שופט" בספר שופטים כידוע אינו מתייחד לפעולת השפיטה בלבד אלא חל על הנהגה אקטיבית); ויעל, אשה אמיצה שהרגה את שר צבא האויב סיסרא; בסוף שירת דבורה מופיעה גם אשה נוספת, אם סיסרא הממתינה למסע נצחונו בלא שתדע את גורלו, ושרותיה מנחמות את ציפייתה העצובה תנחומים של הבל, כאילו עסוק סיסרא בחלוקת השלל. למדנו אז בעל פה את שירת דבורה המרוממת, "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי-שיר" (יב). קראנו גם על השבטים הנלחמים במערכה ועל אלה שלא לחמו; אך רק משנתבקשתי עתה להידרש לפרשה זו של ההשתתפות השבטית החלקית, הבנתי שהתמונה מורכבת. בסיפור ה"פרוזה" של המלחמה מופיע כמצביא ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, והשבטים הלוחמים הנזכרים הם זבולון ונפתלי, שבטים צפוניים "ויזעק ברק את-זבולֻן ואת-נפתלי קדשה..." (ד', י)
ואולם, בבואנו לשירה – התמונה הכלל-ישראלית רחבה יותר. אביא את הפסוקים הרלבנטיים (יד-יח): "מני אפרים שרשם בעמלק, אחריך בנימין בעממיך, מני מכיר ירדו מחׂקקים ומזבולֻן מׂשכים בשבט סופר; ושרי ביששכר עם-דבֹרה ויששכר כן ברק בעמק שֻלח ברגליו, בפלגות ראובן גדלים חקקי-לב; למה ישבת, בין המשפתים לשמֹע שרִקות עדרים, לפלגות ראובן גדולים חקרי-לב; גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות, אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון; זבולֻן עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה".
קריאה פשוטה של הטכסט מלמדת לכאורה כי השבטים המשתתפים במלחמה הם, נוסף לנפתלי וזבולון, גם אפרים, בנימין, מנשה בחלקו (מכיר) ויששכר – ואילו המתחמקים מן המלחמה הם ראובן, מנשה בחלק אחר (גלעד ואולי יחד עם גד) דן ואשר. כך גם עולה מפירוש רש"י; אך יש מפרשים שאינם רואים עין בעין – מצודת דוד סבור שגלעד הוא הוא מכיר ולכן בא למלחמה, ושבט אשר זכאי למחילה כי עריו היו פרוצות ומצויות בספָר ולא יכול היה לצאת למלחמה פן ינצל זאת האויב. פרופ' יהודה אליצור בפירוש דעת מקרא מתיחס לגלעד כמשתמט מן המלחמה וכך גם לאשר. לעומת זאת פרופ' יאירה אמית בפירוש מקרא לישראל רואה את גלעד כמי שהשתתף במלחמה, וכך גם דן ואשר.
כמובן אין בידי להכריע במחלוקות הללו, אך ברי בעיניי כי בשירת דבורה משתקף, לצד השבח ללוחמים, רגש אכזבה עמוק מן הפיצול, רגש הנוגע לא רק לשבטי עבר הירדן אלא גם לשבטי צפון מסוימים שלא לחמו. יוחדה לביקורת בשירה העיר מרוז שמיקומה אינו בטוח, אך אפשר לקרוא את הדברים הללו גם על השבטים המתחמקים –"כי לא-באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים" (כג).
מה נלמד מן הסיפור? את חשיבותה של אחדות, וכדברי הרב אשר וייס בעניין "מעשה אבות יצירה לבנים", כי: "בזמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן". גם אם אין זו מציאות ריאלית, נוכח הסכנות לפתחנו אולי אין זו לגמרי אגדה.
 
באדיבות אתר 929