שירי האמונה הכנים ביותר

מה נשתנה ספר תהילים מכל שאר סוגי הספרות שבמקרא? ששאר ספרי המקרא כתובים כדבר ה‘ אל האדם או כדבר האדם אל האדם, ורק ספר זה כולו דברי האדם אל ה‘. על פי רוב נאמרים הדברים במישרין, בלשון נוכח, אך גם כשהם נאמרים בעקיפין, בלשון נסתר, הם על כל פנים מכוונים אליו. הואיל ולפי תפיסת המקרא אין המתרחש ביקום – בעולם הטבע ובתולדות העמים וישראל – אלא בריאתו של בורא העולם, הרי שההלל, ההודיה, הקינה והבקשה שבמזמורי תהילים אינם אלא תשובת האדם לבריאת א-לוהיו. האדם המדבר במזמור משיב ומגיב על דבר ה‘, כפי שהוא מתגלה בסדר העולם וכפי שהוא מתבטא בחיי הפרט והכלל.

מה רב ההבדל בין המזמור לנבואה! נביא מכוון את תוכחתו למעמד מסוים ולמצב מסוים ומבקש להשפיע ולחולל שינוי כאן ועתה. בהתאם למטרתו זו מביע הנביא את דעתו על מה יש לעשות במצב זה ובשעה זו, ומשום כך דברי נבואה דברי הבאי הם: רטוריקה דידקטית שאין להבינה כמשמעה, ממש כמו התנא האומר ’אלו דברים שאין להם שיעור... ותלמוד תורה כנגד כולם‘ (משנה פאה א, א) ואינו מתכוון שיובנו דבריו כמשמעם. לדוגמה, מתבטאים נביאי ישראל בחריפות קיצונית ביחס להקרבת קורבנות, אך אין להסיק מדבריהם מהי דעתם ומהי אמונתם ביחס לעבודת ה‘, שהרי לעולם ייתכן שהשלילה שלילה רטורית, פולמוסית היא. בעל המזמור לעומתם, כדיבורו כן כוונתו. במזמורי תהילים באה לידי ביטוי התפיסה שהא-לוהים בוחן כליות ולב, ולאור זה מובן שהמובע במזמורים אינו אחד בפה ואחד בלב; בעל המזמור כפיו כן לבו. המזמור הוא הביטוי המובהק לנאמר בדברי איוב על ה‘ (י"ג, טז): "לא לפניו חנף יבוא". וכפי שכתב מרטין לותר בהקדמתו השניה לספר תהילים (1528): כאן אתה רואה ללבם של קדושים. בעל המזמור אינו כמו אלה שבאו אחריו ועד ימינו והתפללו בלשונו ובמילותיו אך לא התכוונו להן. דבריו של בעל המזמור הם ביטוי אמין לאמונותיו ודעותיו, ולמעשה מזמורי תהילים הם הביטוי האמין ביותר לאמונת ישראל בתקופת המקרא. בהם דופק לב לבה של האמונה הישראלית, כי בהם מצויות אמונותיו והשקפותיו של האדם המאמין בישראל – לא דעתו של המחוקק, של הנביא, של הכהן, של החכם או של המספר אלא דעותיהם של המאמינים, שבדברי פיהם לא ביקשו אלא לעצב את מחשבותיו של המאמין בעומדו לפני א-לוהיו.

מתוך 'אמונות ודעות במזמורי תהלים', עמ' 14, בהוצאת מוסד ביאליק