בפרקנו השבת מופיעה כאות ברית וביטולה נושא עונש וחילול הקודש. אולם בפרשיות אחרות מודגש דווקא עניין המנוחה והנופש בשבת. כיצד ניתן לשלב בין שתי מגמות אלו?
לראשונה מאז שניתנה השבת לישראל מופיע בתורה העונש שיבוא על מי שמחלל את השבת. לא מדובר בלאו רגיל אלא בחיוב כרת או מיתה בידי בית דין. השבת מוצגת בפרק ל"א כאות ברית בין עם ישראל לקב"ה. אות שמבטא את הקדושה שבזמן, שיונק את כוחו כבר משביתתו של הקב"ה לאחר ששת ימי הבריאה. כך גם מודגש בציווי על השבת שבעשרת הדיברות הראשונים שבפרשת יתרו (כ', יא), שהינה זכר למעשה בראשית. שבת זו נסמכת לבניית המשכן המבטא את קדושת המקום, ומסמיכות זו לומדים כי מלאכת מחשבת אסרה תורה כי דווקא בה יש ביטוי של יצירה וכישרון הדומים לבריאתו של הקב"ה.
לעומת זאת, בפרקים הקודמים (ט"ז, כט; כ"ג, יב) מוצגת השבת כמתנה שקיבלנו מאת ה'. זהו יום שביתה שנועד לנופש, מנוחה ומרגוע. אין בה איסורים ועונשים אלא לכל היותר בקשה להכין לכבודה אוכל ולא לצאת למסחר ולהתעסק בענייני החול למיניהם המטריחים את האדם. דומה שהפן הזה של השבת מזכיר דווקא את הטעם המופיע בעשרת הדיברות השניים שבפרשת ואתחנן (דברים ה', יג-יד) שהשבת הינה זכר ליציאת מצרים. כאומר אינכם עבדים כעת ועליכם לנוח כראוי לבני מלכים.
למעשה כוללת השבת את שני הצדדים גם יחד: יש בה מימד של נופש ומנוחה, אך גם מימד של קדושה והכרה בבורא העולם.