בפרקנו מופיע טעם זכירת יציאת מצרים ביחס לשבת בעוד שבעשרת הדיברות שבחומש שמות מופיע הטעם של מעשה בראשית. על מה מצביעים שני טעמים אלו ביחס לאופיה של השבת ומהותה?
בספר שמות פרק ל"א לראשונה מאז שניתנה השבת לישראל מופיע העונש למי שמחלל את השבת. לא מדובר בלאו רגיל אלא בחיוב כרת או מיתה בידי בית דין. השבת מוצגת בפרק זה כאות ברית בין עם ישראל לקב"ה. אות שמבטאת את הקדושה האלוקית שבזמן, שיונקת את כוחה כבר משביתתו של הקב"ה לאחר ששת ימי הבריאה. כך גם מודגש בשבת של עשרת הדיברות הראשונים ביתרו (שמות כ', יא) שהינה זכר למעשה בראשית (דווקא בלוחות הראשונים הקשורים יותר לנותן - מודגש הצד האלוקי).
שבת זו נסמכת לבניית המשכן המבטא את קדושת המקום, ומסמיכות זו לומדים כי מלאכת מחשבת אסרה תורה כי דווקא בה יש ביטוי של יצירה וכישרון הדומים לבריאתו של הקב"ה.
לעומת זאת, בפרקים הקודמים לכך (שמות ט"ז, כט; כ"ג, יב) מוצגת השבת כמתנה שקיבלנו מאת ה'. זהו יום שביתה שנועד לנופש, מנוחה ומרגוע. אין בה איסורים ועונשים אלא לכל היותר בקשה להכין לכבודה אוכל ולא לצאת למסחר ולהתעסק בענייני החול למיניהם המטריחים את האדם.
דומה שהפן הזה של השבת מזכיר דווקא את הטעם המופיע בעשרת הדיברות השניים שבפרשת ואתחנן, בפרקנו, שהשבת היא זכר ליציאת מצרים. אינכם עבדים כעת ועליכם לנוח כראוי לבני מלכים (דווקא בלוחות השניים הקשורים יותר למקבל מודגש פן זה).
במועדים נזכר רק טעם זה, ולכן נאסרה בהם רק מלאכת עבודה שיש בה טרחה ולאו דווקא יצירה שהרי מלאכת אוכל נפש מותרת.
שבת, לעומתם, כוללת את שני הצדדים גם יחד: יש בה מימד של נופש ומנוחה, אך גם מימד של קדושה והכרה בבורא העולם.