בשנת השמיטה עיקר המצווה היא שהארץ תשבות. התורה מתייחסת לארץ כאל ישות עצמאית, בעלת סגולה מיוחדת, השייכת לה'.

בחינה שטחית של דיני השמיטה והיובל מעוררת רושם שדיניהם שוים. אולם, הסיבות של דינים אלו הן שונות.
בפרשת השמיטה, התורה מצווה לשבות כדי שהארץ תשבות: "שבת שבתון יהיה לארץ" (ד). כיוון שהארץ שובתת - ממילא אסור לזרוע ולקצור.
ביובל - לעומת זאת - המוקד אינו נעוץ בשביתת הקרקע אלא בשביתת האדם: "כי יובל היא, קודש תהיה לכם" (יב). כיוון שהאדם מצווה לשבות - ממילא אסור לו לזרוע ולקצור את האדמה.
כדי להמחיש את ההבדל שבין שתי השנים הללו, נבחן את אפשרות מכירת הארץ לגוי: בשנת היובל - נראה שאין כל בעיה למכור את הארץ לגוי, שהרי האדם שובת גם אם הגוי עובד את האדמה. בשנת השמיטה - לעומת זאת - עשויה להיות בעיה עם מכירת הקרקע לגוי, שכן גם כאשר הגוי עובד את האדמה, היא איננה שובתת.
גם עצם השימוש במילה "גאולה" ביחס לקרקע מצביע על התייחסות לקרקע כאל גוף עצמאי, שאפשר לגאול אותו. התורה אינה מתייחסת לקרקע רק בהקשר לאדם היושב בה: "ובכל ארץ אחוזתכם - גאולה תתנו לארץ" (כד).
השקפה זו ביחס לארץ היא נחלת כל התורה כולה. הברכות בפרשת בחוקותי מחולקות בצורה בולטת לשני סוגי ברכות: הן פותחות בברכות המתייחסות לארץ, ומסתיימות בברכות המתייחסות לאדם. התורה אף קובעת שאם עם ישראל יחטא - הארץ תקיא אותו כאשר קאה את הגוי אשר לפניו (י"ח, כח). בדומה לכך, בזמן הגלות הארץ שובתת את השמיטות שלא שבתה כאשר ישראל ישבו בה (כ"ו, לד-לה). אנו רואים בצורה ברורה שיש לארץ סגולה מיוחדת, שאינה תלויה דווקא בעם היושב עליה. במובן מסויים, המצב הוא הפוך: אם העם לא מתאים לארץ - הארץ מקיאה אותו. הנימוק לכך מובא בתורה בלשון חריפה:
"והארץ לא תמכר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". (כג)
הארץ שייכת לקב"ה, ועם ישראל אינו אלא גֵּר בארצו של ה'.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון