שבחו של עלי

כעורבים מתקבצים לומדי המקרא העכשוויים סביב גופתו של עלי הזקן. כמה קל לנקר בגופה הזקנה והכבדה הזאת. כמה קל להסביר איך התמקד המנהיג הקשיש במצוות שבין אדם למקום, והזניח את אלו שבין אדם לחברו; איך לא דאג עמוקות לעמו ואף לא לבניו, ורק גורלו של ארון הברית הכריעו. אך אני רוצה לומר דווקא את שבחו של עלי.

אפרוריותו של עלי הקשיש בולטת לנוכח זהרו של שמואל הצעיר. לעומת שמואל הכריזמטי והעמוק, עלי הוא כמו סליירי ליד מוצרט. איש לא ידע זאת יותר מאשר עלי עצמו. הוא ידע שאוזניו אטומות לקול האל, המדבר אל אוזני שמואל. אבל העולם צריך גם סליירים.

במשך ארבעים שנה שנה שפט עלי את ישראל. חרד היה למורשת אבותיו ולעבודת א-לוהיו. הוא לא היה מושלם, כי איש אינו מושלם, ועשה כמיטב יכולתו למענה של מורשת עתיקה. מה אפשר לבקש מאדם יותר מאשר מיטב יכולתו.

את גזר הדין הנורא על עתידו קיבל כאציל נפש: "ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה" (ג', יח).

ואחרי הכול, כדאי לזכור גם זאת: ללא עלי, לא היה גם שמואל. 

באדיבות אתר 929