שאננות, ביטחון וגאווה אופפים את ממלכת ישראל ויהודה, וכנגד זה יוצא עמוס בנבואתו ומתאר כיצד הביטחון היה ביטחון שווא, השמחה הייתה ללא סיבה, ותחושות החוסן והחוזק יתמוגגו עם בואו של האויב שיעמיד את העם על מקומו.
עניינה של הנבואה שבפרקנו הוא תוכחה על השאננות, הביטחון והגאווה שהשתלטו על מנהיגיה ועשיריה של שומרון, בעקבות ניצחונות במלחמות. הנביא מוכיח את אלה הבוטחים במבצריהם ומתגאים בארמונותיהם, ואשר מתוך תחושות גאווה ושאננות עוסקים בהוללות במשתאות, ואינם דואגים לצורכי העם, והצדק מהם והלאה. את תוכחתו מחלק הנביא לשניים. תוכחה ברמה הלאומית, ותוכחה אישית לעשירים הנהנים מחיי מותרות, והמבלים את ימיהם באכילה ושתייה. גם העונש מתחלק לשניים. עונש ברמה האישית ועונש ברמה הלאומית.
בתיאור השאננות הלאומית כולל הנביא את יהודה וישראל יחדיו: "הוי השאננים בציון - והבוטחים בהר שומרון" (א). החטא של השאננות וההישענות על כוח צבאי ועל עוצמה מדינית, היה משותף באותה תקופה לממלכת יהודה ולמלכות שומרון. ימי ירבעם בן יואש ועוזיהו היו ימים של שגשוג מדיני וכלכלי בשתי הממלכות. השאננות וחיי התפנוקים וההוללות באו על רקע זה.
הנביא פונה אל העם בקריאה להשוות את עצמם לעמים השכנים ולראות שאינם טובים מהם: "עברו כלנה וראו, ולכו משם חמת רבה, ורדו גת פלשתים, הטובים מן הממלכות האלה, אם רב גבולם, מגבולכם?" (ב). לתושבי הממלכות ההן לא יותר טוב מלתושבי יהודה וישראל, ושטח אדמתם אינו רב מגבול ממלכת יהודה ושומרון, ובכל זאת יש שם צדק חברתי ומשפט אמת. לעומתן בממלכות העשירות והתקיפות, מהומות ועשוקים. העם הרואה עצמו עם נבחר, עם הנצח, נחות מבחינה מוסרית משכניו.
את תיאור השאננות המדינית מסיים עמוס בפסוק סתום במקצת: "המנדים ליום רע, ותגישון שבת חמס" (ג). ומבאר רד"ק: "המרחיקים יום הרע העתיד לבוא עליהם... יום הפורענות אתם מרחיקים ושבת חמס אתם מקריבים, שתשבו בשער לשפוט חמס ועוול". העם הרחיקו במחשבתם, נידו את היום הרע, אבל קובעים לזמן קרוב את שבת החמס, את המועצה שבה הם מחליטים לעשות חמס ורשע. עתה מתאר הנביא את עשירי שומרון השוכבים סרוחים, אוכלים, מנגנים, שותים, מושחים עצמם בשמן, ואינם מצטערים, ואינם מודאגים על שבר בית יוסף. הם אינם חשים בשואה שהם יביאו על עמם. ואולי הכוונה לכך שהם מבזבזים את הונם בהוללות, ואינם רואים בצרת העניים הסובלים מן המחסור.
גם העונש, כמו התוכחה, מתואר בשני מישורים. במישור האישי: "לכן עתה יגלו בראש גולים, וסר מרזח סרוחים... והיה אם יוותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו" (ז-ט). ובמישור הלאומי: "כי הנני מקים עליכם בית ישראל, נאום ה' אלוקי הצבאות, גוי. ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה" (יד).
הביטחון היה ביטחון שווא, השמחה הייתה ללא סיבה, ותחושות החוסן והחוזק יתמוגגו. האויב שיבוא כעונש ילחץ את העם ויעמיד אותו על מקומו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת