רשת של גרעינים תורניים

התדמית המצטיירת בעיני רבים בקשר לכהנים והלויים היא שתפקידם העיקרי קשור לעבודת בית המקדש, אם בהקרבת הקרבנות ואכילתם, אם בשירים וניגונים בעת הקרבת התמיד, או במשמר כבוד בשערי הר הבית והמקדש וכו'. ותפישה זו נובעת מהמשתמע מהפסוקים בכמה מקומות בתורה, וגם בפרקנו: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ... כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹוהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים" (א-ב, ה).
אולם בפועל, כל כהן או לוי זכה 'לשרת בשם ה'' במקדש ימים ספורים בשנה, בהתחשב בעובדה שבימי המקדש היו לפחות עשרות אלפי כהנים ומאות אלפי לויים בארץ.
מהו אם כן תפקידם של שבט לוי, שבשלו הם זכו ל'פטור' מעבודת האדמה המפרכת ולקבלת פרנסה 'קלה' של תרומה, מעשר, פדיון בכור, ראשית הגז, חלה, ביכורים, זרוע לחיים וקיבה ועוד?
התשובה לכך היא שתפקידו של שבט לוי היה ליצור 'רשת' של 'גרעינים תורניים' בתוך נחלות שאר השבטים, וללמדם את התורה ומצוותיה. שהרי לחקלאים העובדים בנחלותיהם מהזריחה ועד רדת החשכה לא היה פנאי ללמוד את התורה, והלוויים, שהתפזרו בערים שונות בתוך נחלות שנים עשר השבטים, כמתואר בספר יהושע, היו עוסקים בתורה (ותיקונים חברתיים) במשך היום ומלמדים את בני האזור תורה לאחר שובם מעבודת השדה, ובעיקר בשבתות בהן שבתו כולם ממלאכת השדה. ובכך התקיימה נבואת יעקב אבינו ללוי (בראשית מ"ט, ז): "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". וברכת משה (דברים ל"ג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".