רשע וטוב לו

אליפז, שהוא הדומיננטי בין הרֵעים, פותח בפרקנו את המחזור השני לוויכוח. המחזור הראשון עסק בעיקר בבעייתו האישית של איוב, בעיית 'צדיק ורע לו'. איוב היה תם וישר, ולפתע באו עליו פגעים קשים מנשוא. בעיית 'רשע וטוב לו' היא בעיה אחרת, ורק פעמים מעטות במקרא נוגעות שתי הבעיות הנזכרות זו בזו. איך הגענו לבעיית רשע וטוב לו, ומדוע ספר איוב עוסק בה?

כך אמר איוב במענהו האחרון לצופר: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱ-לוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים:... יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱ-לוֹהַּ בְּיָדוֹ" (י"ב, ד-ו)

איוב בא במענה זה בטענות קשות לרעיו, וכשצופר דיבר על שלוות הצדיקים, ענה איוב במר לבו, שאת כל השלווה והביטחון שמר הקב"ה לרשעים, לשודדים ולמרגיזי הא-ל. איוב אמר זאת ברמיזה ברורה לשלוותם של רעיו, והעלה בכך את חמתם. מענה אליפז חריף מבחינה אישית ועוסק בהפרכת הטענה על שלוותם של הרשעים:

"כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ: קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ" (כ-כא)

אליפז טוען מספר טענות. מן המרכזיות שבהן היא התבוננות בעולמו הפנימי של הרשע. אוהלו שלו ובוטח כלפי חוץ. אך מצפונו שאינו נקי אינו מניח לו, ומזכיר לו שגמול הרשע עתיד לבוא עליו בחטף, והוא השובר את לבו גם בימי 'שלוותו' לכאורה.

מכאן ואילך יעסוק כל מחזור הוויכוחים בשאלת 'רשע וטוב לו', שאלה שהעסיקה את הנביאים הרבה יותר משאלת ה'צדיק ורע לו'. הצדיק שרע לו היא בעיה יחסית פרטית ומקומית. הרשע שטוב לו מטיל את צלו ואת אימתו על אנשים רבים ושאלתו מטרידה יותר. נביא דוגמה ידועה ולא יחידה משאלתו של ירמיהו (י"ב, א-ב):

"צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד: נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם".