רשיון ארתחששתא לנחמיה

בשנת עשרים למלכות ארתחששתא ביקש נחמיה מאת המלך רשות לבנות את ירושלים, ואותו הפה שאסר את המעשה הזה בתחילת מלכותו, הוא שהתיר אותו עכשיו. גם רשות זו ניתנה לנחמיה כפריבילגיה אישית. מצבם הקשה של החיים בירושלים הוא שזעזע את נחמיה ועורר אותו לפעולה רבה ומתוכננת למען ירושלים ושביה שציפו לבניינה. 

מן המסופר בדברי נחמיה עולה שניתנו לו הזכויות האלה:

א. נחמיה נתמנה לפחת יהודה (ה', יד). תוארו הפרסי היה "תרשתא" (ח', ט). בהתאם למעמדו הרשמי הרם קיבל ליווי של משמר "שרי חיל ופרשים" (ב', ט) וכן נמסרה לידו פקודת העברה ממלכתית לראשי המדינות שבדרכו לְשֵׁם בטחונו, כפי הנוהג הדיפלומטי של הימים ההם (ב', ז).

ב. הזכות להחזיק גדוד צבא פרטי, הוא "נערי הפחה" (ה', טו-יז) וכן לצייד בנשק כוחות משטרה מקומיים לפי הצורך. מכוח זה צייד את הבונים בחרבות, רמחים, קשתות, מגינים ושריונים (ד', ז-י)

ג. הזכות לקומם את חומת ירושלים, לבצר את שעריה, ולחזק את הבירה (היא המצודה אשר עמדה צפונית מערבית להר הבית), ולבנות שם ארמון לעצמו. לשם כך קיבל עצים מפרדס המלכות (ב', ח) ונעזר בנערי הפחה וגדוד המשמר שלו (ד', ז)

ד. הזכות לשלטון בלעדי בירושלים וסביבתה. על סמך זה יכול היה נחמיה להצהיר בפני מנהיגיהם של צרי יהודה, אשר ניסו גם הפעם להתערב בענייני ירושלים: "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (ב', כ).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך,  מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, מבוא לספרי עזרא ונחמיה.