הקב"ה מוכיח את ישראל על כך שבחרו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא דרשו אותו, זאת על אף שהעלה אותם ממצרים והביאם אל הארץ הטובה. דרישת ה' בעת צרה יכולה להוליד ישועות.
הקב"ה מזכיר לעם ישראל את כל הדרך הקשה שעברו יחדיו במדבר וכיצד החזיקו מעמד גם בשעות הקשות בהיותם נסמכים על ה'. הוא מתאר את הטובות אשר עשה להם כדי לשומרם במדבר עד שהביאם אל ארץ טובה ורחבה, ארץ ישראל. אולם, למרות מערכת היחסים האיתנה שהיתה במדבר הרי שעם ישראל כיזב בברית ועזב את ה' לטובת אלוהים אחרים. בגידה זו לא פסחה אף על גדולי האומה, הנביאים והכהנים.
מה גרם לנפילה זו? מדוע ראו ישראל צורך לפנות לאל זר ולא פנו אל ה' שהיה להם לעזר רב מאז שיצאו ממצרים ועד לעת ישיבתם בארץ?
דומה שהבעיה נעוצה בכך שבעת שהתרגשו צרות על ישראל נראה היה להם כי הקב"ה עזב אותם וכבר אינו משגיח עליהם. הם לא האמינו ברחמיו המרובים וביכולת שלו להעביר עוון ולסלוח. ובמקום זה פנו לכרות בריתות עם ממלכות אחרות וביכרו את עבודת האלילים הפחות מחייבת.
אולם במצבים שכאלו יש פיתרון אחר. הקב"ה חוזר בדבריו פעמיים על הביטוי: "לא אמרו איה ה'" (פס' ו, ח). ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן (תניינא תורה יב) מבאר שכשאדם נמצא בשבר גדול ומרגיש הסתרה עצומה עליו לצעוק 'איה מקום כבודו'. צעקה זו מבטאת את החיפוש של האדם אחר האלוקות. האדם יודע כי הקב"ה קיים, אך לא רואה את הופעתו באופן גלוי. צעקתו מעוררת רחמים גדולים ממקום גבוה מאוד ומאפשרת להופיע את ישועת ה' בתוך כל ההסתר. הקב"ה מורה לנו כי זהו הפתרון במצבים הקשים - לצעוק אליו ובכך כביכול לעורר את רחמיו.