רמייה - תועבת ה'

למרות דימויו כ"אל קנא ונוקם", ישנם מעט מאוד דברים שהקדוש ברוך הוא מתעב באמת.

עיון בתפוצתו של השורש ת.ע.ב. במקרא, מלמד על נדירותו היחסית של השימוש במונח זה על הטיותיו השונות. אחד מהם מופיע בפרקנו: "איש דמים ומרמה יתעב ה'" (ז). עיון בפרק מלמד שפסוק זה הוא שיא הרע. כמו בסולם מלודי, הרֶשַע מטפס בו בסולם, שלב אחר שלב, עד שהוא מגיע לפסגה.

לאחר השקט והשלווה הפסטורלית של הסימפוניה השישית: הקשבה, תפילה, בוקר, ציפייה, אל רחום וחנון שאינו חפץ רֶשַע, מגיעה הסימפוניה החמישית, על ברקיה ורעמיה: רשע, רע, הוללים, פועלי אוון, דוברי כזב, ושיא השיאים: איש דמים ומרמה.

וכמין תשובה "למנצח אל הנחילות מזמור לדוד", עולה מצדה השני של התזמורת הֵדָה ובת קולה של אותה קללה נוראית שקילל שמעי בן גרא את דוד המלך, "משורר התהלים": "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל!" (שמואל ב ט"ז, ז). ועונה כנגדן קללה שמקלל משורר התהלים (נ"ה, כד): "ואתה אלהים תורדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

בימינו קיים פער עצום בין עבירת ה"דמים", הרצח (שמתבטא גם בעונש הכבד שמושת על עושה: מאסר עולם חובה), לבין עבירת ה"מרמה". אך בעיני המקרא, רמייה היא עבירה חמורה לא פחות. לא ייפלא אפוא שהתורה משתמשת במונח הנדיר "תועבה".

באדיבות אתר 929