במסורת, רחל מסמלת לנו את דמות האם של העם, המרחמת ומתפללת לטובתו בעתות משבר. אמנם, סיפורה של רחל הוא אכן סיפור של שבר, אך דוקא מן החוסר שבאמהות. שנים רבות כמהה רחל העקרה לבנים, ועיניה כלות אל מול הלידות הרבות של אחותה ופלגשי אביה. היא מגדירה את כל זהותה וחייה ברצון להוליד ולהיות אם, באמרה ליעקב: הָבָה־לִּי בָנִים וְאִם־אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (בראשית ל', א). רק לאחר המתנה ארוכה היא זוכה ללדת את יוסף, שאת שמו היא קוראת על בסיס תפילתה: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר (בראשית ל', כד).
עם זאת, סיפור חייה אינו נגמר בטוב, ובלידת בנימין מתה רחל מבלי שתזכה לגדל את בניה. במידה מסויימת ניתן לומר שרחל מעולם לא מימשה את אימהותה ואת תכלית חייה, ונשארה לנצח במצב של כמיהה לבנים.
באופן זה הפכה רחל לסמל של שבר וגעגוע. ודמותה מלווה את העם לאורך שנות הגלות בהזדהות עם המציאות החסרה ועם הכמיהה לבנים האבודים: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (ירמיהו ל"א, יד).
אמנם, מותה של רחל על אם הדרך, בכניסה לארץ כנען ובשביל המוביל לבית לחם אפרתה - מקום הולדתו של משיח בן דוד - מרמזת כי יש עוד מקום לתיקון. השבר והחסרון המבוטאים בחייה של רחל הם רק שלב אחד, קשה, בדרך אל המציאות השלמה ואל שיבת הבנים לחיק ארצם: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א, טו-טז).