רחוק אבל קרוב

מזמור נ"ז נחלק לשני חלקים מלבד כותרתו (א): בחלק הראשון (ב-ה) המשורר מבקש הושעה מהאויבים האורבים לו. בחלק השני (ז-יא) מודה המשורר על ההצלה (שתהיה או שהייתה). שני החלקים נחתמים במן פזמון: "רומה על (ה)שמים א-להים, על כל הארץ כבודך" (ו | יב).

שני החלקים בנויים בצורה הפוכה אחד מהשני. כך החלק הראשון פותח בבקשה מה' להושעה עוד לפני שהמשורר מפרט ממה ה' צריך להושיעו. רק בפסוק ה (ורמז בפס' ד: "חרף שאפי") אומר המשורר במפורש שנפשו "בתוך לבאים (=בין אריות) אשכבה להטים (=אני שוכב על גחלים לוהטות)". בחלק השני הסדר הוא הפוך: המשורר פותח בבקשה/הודעה על גורל אויביו: את אותה ה"רשת (ש)הכינו לפעמי (כדי ל)כפף נפשי.. נפלו בתוכה!" (ז). לאחר מכן עובר להודיה להקב"ה: "נכון לבי א-להים... אשירה ואזמרה" (ח). כך למעשה המזמור כולו מסודר בצורה כיאסטית (מתהפכת): תחילת וסוף המזמור עוסקים בפניה לה' ובמרכז המזמור תיאור האויבים: מעשיהם וגורלם.

האם המשורר מרגיש שה' קרוב אליו או רחוק ממנו? מחד הפזמון של המזמור מעיד על כך שה' רחוק מהמשורר והוא חולש על כל הארץ "רומה על (ה)שמים א-להים, על כל הארץ כבודך" (ו, יב) וכך גם באזכורים שונים במזמור: "אקרא לא-להים עליון" (ג) ועוד. מאידך המשורר מרגיש ש"כי בך חסיה נפשי, ובצל כנפיך אחסה" (ב) וכן "נכון לבי א-להים" (ח), כאילו הוא קרוב לה'. נראה שהתפיסה של המשורר היא שה' אמנם רחוק ופועלו על כל הארץ ובשמים, אך עם כל זה, המשורר מרגיש שייך וקרוב אליו. חסד ה' אמנם "גדל עד שמים" (יא) אך אין זה מעיד שהמשורר לא יכול להרגיש ש"בצל כנפיך אחסה" (ב).