רגע של עברית בקהלת ט'

"וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (טז) 

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (יז)

שני הפתגמים האלה מנוגדים אחד לשני, ובכל זאת קהלת מביא אותם אחד אחרי השני:

מצד אחד - חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים, כלומר: החכמה של האדם המסכן אינה מכובדת, ודבריו אינם נשמעים, אינם מתפרסמים למרחוק,

אך מצד שני - דברי חכמים בנחת נשמעים - כאשר דברי החכמה נאמרים בנחת, האנשים שומעים להם, ומתנהגים לפיהם. 

נראה שכוונת הכתוב היא לומר שאפילו כאשר דברי החכמה נאמרים מפי אדם מסכן, ואפילו שאנשים אינם מכבדים אותו, בכל זאת הם ישמעו לחכמתו כשהיא נאמרת בנחת.

בעברית המודרנית,

הפתגם חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה בא לומר שבאופן טבעי, אין האנשים נוטים להקשיב או לייחס חשיבות לדבריו של אדם הנראה מסכן או בזוי , גם אם אמר דברי חוכמה.

והפתגם דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מטיף לדיבור רגוע: דברי חוכמה מדברים בעד עצמם ואינם צריכים שיאמרו בהתלהמות.