בפרק כ"ז בספר משלי מופיעים כמה פתגמים ידועים:
"אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם" (א)
אבן עזרא פירש: "ילד - כמו "תולדות יעקב" ענין קורות, וכן זה כאילו היה נולד המקרה, כלומר כי לא תדע מה יקרך מקורות היום ולא תוכל עשוהו ביום מחר, כענין 'אם לא עכשיו אימתי'"
גם בעברית המודרנית משמעות הפתגם היא שהאדם אינו יכול לצפות מה יקרה בעתיד.
"טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (ה)
לפי פירוש אבן עזרא, כוונת הפסוק היא להשוות בין תוכחה גלויה לתוכחה נסתרת: עדיפה תוכחה גלויה יותר מאשר תוכחה שבאה בסתר מתוך אהבה, מפני שהתוכחה הגלויה חזקה יותר.
לפי פירוש המצודות ודעת מקרא, כוונת הפסוק היא לשבח את התוכחה הנובעת מאהבה לאותו אדם.
"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (ו)
דעת מקרא: נאמנים - נִכָּרִים כדברי אמת. דברי התוכחה פוצעים את לב המוכח, אבל מכיוון שהמוכח יודע שמוכיחו אוהבו, הרי הוא מקבלם כדברי אמת ויושר.
בעברית המודרנית משמעות הפתגם היא שביקורת שבאה מפי אדם אוהב, מתקבלת.
"רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (י)
פתגם זה מדגיש את חשיבותה של שכנות טובה, העדיפה על פני קשר בין אחים הנמצאים רחוק זה מזה וללא קשר ביניהם.
"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (יט)
האופן שבו מתייחס האדם לחברו, משתקף גם ביחסו של החבר כלפיו. כדברי רש"י: "כמים הללו, שאדם צופה בהן ורואה בהם פנים כפניו: אם הוא שׂוחק - הם שׂוחקות, ואם הוא עוקם - הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחֵר: אם הוא אוהב את זה - גם זה הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה - גם הוא שונאו" (רש"י על בבלי יבמות קיז א. וכך פירש רש"י בקצרה גם בפרושו על משלי)
"כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר" (כד)
המילה 'חוסן' בתנ"ך היא בעלת שתי משמעויות: א. חוזק ב. עושר, אוצרות (העושר הוא סוג של חוזק)
לדעת מפרשים רבים, בפסוק שלנו החוסן הוא עושר, והפסוק עוסק בארעיותו של העושר.
אולם בעברית המודרנית משתמשים בפתגם זה במשמעות של "חוזק" - הכוח והעוצמה אינם נצחיים אלא ארעיים.