בפרק י"ז בספר משלי מופיעים כמה פתגמים וניבים ידועים:
"טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (א)
ניתן לפרש פסוק זה בשתי דרכים: האחת - כפי שמפרש המצודות, וכפי שמשתמשים בפתגם זה בעברית המודרנית, כפתגם המדגיש את חשיבות הערך של שלום בית ומלמד כי בית שיש בו שלום עדיף על בית שמלא כל טוב אך יש בו מדון.
אפשרות שניה היא לפרש את הפסוק כמדבר על בית המקדש והקרבת הקרבנות: "טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והיה בשלוה מעבירותיהן של ישראל... שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו" (רש"י).
"לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (ה)
לעג לרש - משמעות הפסוק היא שאדם אשר לועג לעני כאילו מחרף את ה', מפני שה' הוא שהביא עליו את העוני (רלב"ג)
בעברית המודרנית משתמשים בביטוי "לעג לרש" ככינוי להתנהגות שיש בה כדי להזכיר לחלש את חולשתו (מילון אבן שושן)
שמחה לאיד - בלשון המקרא וכן בעברית המודרנית הכוונה לשמחה בצרתם של אחרים.
"בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד" (יז)
משמעות הפסוק היא ש"אהבת הרעים היא בכל עת בין ביום טובה בין בעת צרה, אבל אהבת האח אינה תמידה כל כך ורק בבוא צרה על אחיו אז ישוב להשתדל בו כי עצמו ובשרו הוא ואם כן הרי הוא כאלו האח נולד לתועלת וצרה" (מצודות)
בעברית המודרנית משתמשים בביטוי "אח לצרה" במשמעות שונה, כלפי אנשים השותפים לאותו קושי.
"גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן" (כח)
טיפש ששומר על שתיקה נראה בעיני אחרים כחכם.