בפרק י"א בספר משלי מופיעים כמה פתגמים וניבים ידועים:
"בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (י)
משמעותו של הפסוק היא שאנשי העיר שמחים בטוב הצדיקים, מפני שהם משפיעים טובה על העיר, ולעומת זאת, הם מודים על אבדן הרשעים, מפני שהרשעים פוגעים בעיר, ומותם מפסיק את הפגיעה.
"נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (כב)
משמעות הפסוק לפי הפשט היא שהיופי החיצוני אינו בעל ערך, כאשר האשה היא "סרת טעם" כלומר: חסרת שכל.
חלק מן המפרשים ראו פסוק זה כמשל לחכמה, כאשר משתמשים בה בצורה לא נכונה, כפי שמפרש רש"י: "נזם זהב באף חזיר - שמלכלך אותה באשפתות, כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה... פורש מן התורה".
בעברית המודרנית, פתגם זה משמש כמשל על מי שמתהדר בחיצוניותו והוא ריק ונעור מכל דעת (מילון אבן שושן).
"שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן" (כז)
משמעות הביטוי הן בלשון המקראית והן בעברית המודרנית היא רוצה בכל לבו, דורש ומבקש לעשות טוב (רד"ק ספר השורשים ומילון אבן שושן).
"שוחר טוב" הוא גם שם של ספר מדרשים לספרי תהילים, משלי ושמואל, על שם הפסוק המובא בראש המדרש: "שוחר טוב יבקש רצון".