רגע של עברית במשלי י'

"... בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ" (א)

האם יש הבדל בין האב והאם בהתייחסותם למצבו של הבן? יתכן שהתקבולת בפסוק משווה בין האב והאם, כלומר: גם האם שמחה בהצלחת בנה, וגם האב עצוב כשבנו הוא כסיל. אולם, יתכן שהפסוק עומד על פער בין האב לאם, כפי שמפרש המצודות: "בן חכם ישמח אב - בראותו יושב במושב חכמים. ובן כסיל תוגת אמו - כי הכסיל יתמיד לשבת בית עם אמו ובכל עת רואה שטותו ועצבונה מרובה".

"לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (ב)

לפי הפשט, הפסוק משווה בין עושר שהגיע לאדם בדרך רשע, לבין עושר שהגיע לאדם בדרך צדקה, כלומר: בדרך הוגנת (המילה "צדקה" במשמעותה המקראית קשורה למשפט ולצדק).

אולם, בדברי הגמרא והמפרשים ניתן לראות שהמילה "צדקה" פורשה בפסוק זה במובן ההלכתי של נתינת ממון לעני, ובימינו הפתגם "צדקה תציל ממוות" נאמר כאשר רוצים לשכנע אנשים לתת צדקה. גם בתפילות ראש השנה אנו אומרים "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה". 

"זֶכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (ז)

בימינו, כאשר מזכירים אדם צדיק שנפטר, נוהגים לומר או לכתוב "זצ"ל" - זכר צדיק לברכה.

אולם, הפסוק אינו עוסק בהכרח בצדיק שנפטר, אלא גם בצדיק שעדיין בין החיים. כפי שמפרש רש"י: "המזכיר צדיק מברכו". ודעת מקרא פרש: "שיזכרו שמו לטוב, והוא יהיה לברכה, שכולם יתברכו בו לאמר: ישימך אלקים כפלוני הצדיק".

"שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (יב)

רגשות של שנאה וריחוק בין בני אדם גורמים להם למריבות ואף להזכיר ו"לעורר" ריבים ישנים. לעומת זאת, רגשות של אהבה וקרבה בין בני אדם גורמים להם להעלים עין גם ממעשים חמורים שהזולת עשה כנגדם.