רגע של עברית במשלי ו'

"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (ו)

פתגם זה מוכיח את האדם העצל, ודורש ממנו ללמוד זריזות וחריצות מן הנמלה. בפסוקים הבאים מתוארת חריצותה של הנמלה: "אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל, תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (ז-ח): אין שליט אשר מכריח את הנמלה לעבוד ובכל זאת היא מכינה בחודשי הקיץ את מזונה הנחוץ לחודשי החורף. כלומר: היא צופה את העתיד ומתכוננת אליו.

לקריאת פוסט מאת ד"ר משה רענן על תכונות הנמלה

תקיעת כף - הביטוי לקוח מן הפסוק "בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ" (א).

הפסוק עוסק בערבות - אדם הלווה כסף מחברו מביא עָרֵב - אדם נוסף שאחראי לפריעת החוב. תקיעת הכף היא מעשה סמלי הנותן תוקף לערבות, כפי שמסביר דעת מקרא (בהערה מס' 2): "הוא מעשה סמלי הרומז שיד הערב היא כיד הנערב, ושהוא אחראי תחתיו". החכם מזהיר את האדם מפני חתימת ערבות לאדם זר, מפני שזהו סיכון גדול מדי, שעלול להפיל את האדם, כפי שמתואר בפסוק הבא: "נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך" (ב).

בלשון חז"ל תקיעת כף היא אחת מדרכי הקניין בין הסוחרים, ומשמשת כשבועה. לדעת ר"ת תקיעת כף חמורה יותר משבועה ואין לה התרה.

בעברית המודרנית הורחבה משמעות הביטוי לא רק לערבות אלא לכל הבטחה בעלת תוקף חזק. כפי שמגדיר אבן שושן: "תקיעת כף - נתינת יד חגיגית למישהו לשם הבטחה נאמנה, שדינה כשבועה, שהדבר יקוים".

חיבוק ידיים - הביטוי לקוח מן הפסוק "מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב" (י)

בהמשך למשל הנמלה המלמד את האדם שלא להיות עצל, מובא פסוק זה, ובו נאמר שהאדם צריך להמעיט בשינה ותנומה, להקטיו את הזמן שהאדם שוכב באפס מעשה, ולהיות יותר חרוץ. כך פירש המצודות: "פן תחשוב אישן מעט ואחרי זה אנום מעט ואחרי זה אשכב בחבוק ידים לנום, כי כן דרך השוכב לחבק ידיו זה בזה" .

בעברית המודרנית הורחב ביטוי זה לא רק לשינה, אלא לעצלות ובטלנות באופן כללי.