הקשת והחרב יחדיו הן סמל המלחמה. יחד עם זאת, ההתפארות בכוחן נשללת מישראל, ונדחית בעקביות לאורך התנ"ך כולו. רק עתה, לאחר מות הגבורה של שאול, מייחס לו דוד את החרב ללא כל חשש ושר לה שירי הלל והערצה.
דוד מזכיר בקינתו את קשת יהונתן ואת חרב שאול שלא שבו לאחוריהן במלחמה על הגלבוע: "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (כב).
הקשת והחרב יחדיו הן סמל המלחמה. יחד עם זאת, ההתפארות בכוחן נשללת מישראל ונדחית בעקביות לאורך התנ"ך כולו.
"וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם אֶת הַצִּרְעָה וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי לֹא בְחַרְבְּךָ וְלֹא בְקַשְׁתֶּךָ"! (יהושע כ"ד, יב). אף על פי שלוחמי יהושע השתמשו בוודאי בחרב ובקשת, עליהם לשנן שלא בהן ניצחו במלחמה אלא בכוח של מעלה, המטיל את חיתתו על האומות ומשמידן לפניהם. יש שמלך ישראל אף לא נקף אצבעו למען הנצחון, אלא הנביא אלישע הוא שהוליך את חיל ארם, מוכי הסנוורים, אל שומרון: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי? וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אתה מכה?" (מלכים ב ו', כא-כב).
בתהלים (מ"ד, ד-ז) אומרים בני קרח: "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ... כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי".
דומה שכל הכתובים האלה ועוד מכוונים כנגד דברי יעקב שאמר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מ"ח, כב), ולא באו אלא לסייג ולקבוע שאין המלחמה אלא לה'.
ייתכן שאצל האבות שלמה כל כך הזהות בין האדם לבין רצון ה' עד שאין חשש להזדהות האדם עם מעשיו ולתחושת מעורבותו במעשי בראשית, אך הדברים משתנים בדורות הבאים, כאשר מדובר בעם ישראל כולו.
ביציאת מצרים מודגשות אי העשייה והמעורבות של העם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, יד). הדבר בולט במיוחד בשחזור ובתיאור ההיסטוריה של היציאה בספרי הנביאים. שם נעשה הכל מלמעלה והעם אינו שותף כלל.
עתה, לאחר מות הגבורה של שאול, מייחס לו דוד את החרב ללא כל חשש ושר לה שירי הלל והערצה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן