קשר יומיומי בין העם לה'

התמידים והמוספים הם קרבנות ציבור, שאינם קשורים למטרה מסוימת: הם לא נועדו לכפרת עוונות, כקרבנות המיוחדים לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים; הם לא נועדו להודות על חסדי ה' המתגלים ביבול הארץ, כקרבן העומר וכקרבן שתי הלחם (על הבהמות המוקרבות עמם). מטרת התמידים והמוספים היא לשמש "קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי", המוקרב לה' במקדשו במועדים קבועים. קרבנות אלו הם 'הלוז' של פעולת המשכן, ובהם מתבטאת, יותר מבכל פעילות אחרת, זיקתם של בני ישראל אל כבוד ה' השוכן במקדשו.
זיקה הדדית זו בין המשכן לבין בני ישראל הרי היא אחד הנושאים המרכזיים של ספר במדבר, ועל כן זהו הספר שבו צריכה לבוא פרשת התמידים והמוספים! זו פרשה מיוחדת, המגדירה את תפקידם של ישראל בקיום פעילותו הסדירה של המקדש.
הקרבנות הנידונים בספר ויקרא הם ברובם קרבנות היחיד, ואף קרבנות הציבור המעטים הנידונים בו, הם אלו המבטאים קשר 'דתי' ספציפי בין ישראל לה' (כפרת עוונות, הודיה). אולם התמידים והמוספים הם ביטוי לקשר הממוסד והיום-יומי בין ה' לעמו, הבא לידי ביטוי בקיום המשכן ולאחר מכן בקיום המקדש. קשר זה כאמור הוא מנושאיו של ספר במדבר דווקא.
לכן הכהנים אינם נזכרים כלל בכל הפרשה הגדולה הזאת (אף כי ברור שהם המקריבים את הקרבנות הללו). הנמענים היחידים של פרשה זו הם בני ישראל.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי... (כ"ח, ב)
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. (ל', א)
 
פרשת התמידין והמוספין נאמרה לא רק לדור המדבר, אלא גם לדורות הבאים, ועל כן אין מקומה בראש ספרנו. היא באה אחר המפקד בשנה הארבעים, מפקד שנועד להכין את הכניסה לארץ ואת ההתנחלות בה, ובכך נרמז שהזיקה בין העם למשכן הבאה לידי ביטוי בתמידין ובמוספין תתקיים לדורות גם לאחר הכניסה לארץ.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון