החטאים שבין אדם לחבירו, עליהם שם עמוס את הדגש בנבואתו לישראל, מהווים גם חטאים כנגד המקום בכך שהם משחיתים את מידותיו של האדם ומרחיקים אותו מאלוקיו - "למען חלל את שם קודשי" (ז).
החטאים שמזכיר עמוס בנבואתו לישראל הם מן התחומים שעליהם אמרו חז"ל "יהרג ואל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך עיקר נבואתו של עמוס שייכת לתחום הקלקול החברתי-מוסרי שהוא מוצא בעם: לפגיעה בחלשים בגזל אביונים, בעושק משפטי, במעשי חמס ושוד. החטאים האלה המכונים בבראשית "חמס", מראים על שחיתות מידות, אשר אינה מאפשרת קיום חברה תקינה, חברה צודקת. דור המבול עבר על החטאים החמורים ביותר: "ותשחת הארץ לפני האלוהים" (בראשית ו', יא), אך עונשם נחתם בגלל החמס. בבבלי סנהדרין דף ק"ח ע"א כתוב:
"אמר ר' יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו', יג)".
החמס איננו עבירה בין אדם לחבירו בלבד, הוא משחית את מידותיו של האדם ומרחיק אותו מאלוקיו. וכך מבוטא הדבר במדרש שמות רבה. על דברי איוב "על לא חמס בכפי ותפילתי זכה" (איוב ט"ז, יז) שואל המדרש:
"וכי יש תפילה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא לקב"ה ואינו עונה אותו, למה? שתפלתו עכורה, שנאמר: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו', יג), אבל איוב שלא היה בעמלו גזל, הייתה תפילתו זכה".
עמוס רואה בחטאים שבין אדם לחבירו גם חטאים שבין אדם למקום והוא קושר בין הדברים:
"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים ודרך ענווים יטו. ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי" (ו-ז)
הדגשה כזו של החטאים מבליטה גם את ההבדל בין חטאי העמים החוטאים נגד ישראל או עם אחר, לבין יהודה וישראל החוטאים לה' ולתורתו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת