עצם העובדה שדוד יושב בירושלים בזמן שיואב נשלח למלחמה מלמדת על הקרע שנפער בין המערכות השונות בממלכה. נראה שכאן היתה נקודת השבר ויסוד כשלונו וחטאו של דוד.
"ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא" (ח', טו-טז). מלכות דוד התמסדה, רשויותיה נקבעו וסמכויותיה חולקו. הרשות השופטת והרשות המבצעת חולקות ביניהן את התפקידים.
בימיו הראשונים של העם היו כל הסמכויות מרוכזות ביד אחת. משה ישב לשפוט מן הבוקר עד הערב. הוא לימד את חוקי האלוקים ואת תורותיו, והוא יישמם. ההנהגה הרוחנית, המדינית והמעשית של העם היתה אחת.
אבל הדבר אינו אפשרי ומשה קיבל את עצת יתרו להעניק מכוחו ומסמכויותיו לאחרים. כך קרה גם לדוד: "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל" (כ"א, יז). הם אילצו אותו לחלק את התפקידים. גם לאחר החלוקה נשארו שתי החוליות מחוברות והן משלימות זו את זו ופועלות יחד.
ואולם קיימת גם סכנה ששתי המערכות ייפרדו ויינתקו זו מזו ויתנוונו. הצבא יהיה מקצועי והעם אדיש לאתגרים ולסכנות הלאומיות. סכנת הניוון מאיימת על העורף אף יותר מאשר על הצבא, הנמצא בחזית ומתמסר למשימה הלאומית.
נראה שכאן היתה נקודת השבר ויסוד כשלונו וחטאו של דוד. עצם העובדה שדוד יושב בירושלים בזמן שיואב נשלח למלחמה (א) מבטאת כי לא שותפות של עשייה במישורים שונים מודגשת כאן, אלא קרע בין הצבא הלוחם לבין דוד היושב בירושלים בלא מעשה.
המלחמה היא מלחמת העם ולא מלחמת הצבא. ההזדהות, השותפות והנשיאה בעול, הן המאפשרות את היניקה ההדדית של החיוניות והעוצמה ששואב הצבא מן העם, והעם מן הצבא. משום כך חיוני במלחמה הקשר בין העם והממלכה, עם החזית הקשה והמסוכנת.
את הבקיע שנוצר ניסה יואב לרפא כאשר בסופה של הפרשה קרא לדוד לבוא ולסיים באופן סמלי את כיבושה של העיר רבת (י"ב, כו-לא). הוא קושר את החוטים שנקרעו ונפרמו, איחד את העם, המלך והצבא, ונראה כאילו הצליח הדבר בידו. אבל יואב איחר את המועד, ואין זה אלא טיח טפל על קרע שנפער ללא תקנה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך - עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן