כדרך שיש בקרבן החובה הבא על חטא רמות שונות, כך גם בקרבנות הנדבה ישנן רמות שונות. האם המנחה היא בעצם הרמה הרביעית של קרבן העולה, הבאה לאחר הבקר, הצאן והעוף? ומה גדול יותר - קרבן הבא מן החי או קרבן המנחה הבא מן הצומח?
לאחר שפרטה התורה את שלוש הרמות האפשריות בקורבן עולה: בקר, צאן ועוף היא עוברת לעסוק בקרבן המנחה. האם המנחה היא הרמה הרביעית של קרבן העולה או שמא קרבן אחר שהרי היא נאכלת? יתרה מזאת, מה ראתה התורה להציג חמש צורות אפשריות של קרבן המנחה ומדוע לא הסתפקה באחת או שתיים?
התפיסה המקובלת היא שככל שעולים ברמת פאר הקרבן הרי שהוא בעל ערך וחשיבות גבוהה יותר. רק מי שאין ביכולתו לפאר את קרבנו מסתפק בקרבן מחומר פחות וזול יותר.
אולם, נראה כי ניתן להציג הסתכלות הפוכה לחלוטין. קרבן הבהמה יש בו מעין מלכודת. אדם שמביא קרבן גדול ומהודר עלול להתמקד בפן החומרי של הקרבן ובגוף פעולת הנתינה שלו, כביכול, למקדש ולשכינה. כדי למנוע זאת, דורשת התורה מעורבות של הבעלים בהקרבה (כמו שחיטה, סמיכה וכד') כדי ל'הפשיט' ממנו את התחושה הגשמית ולהכניס בו את תודעת מסירות הנפש לה'.
אולם, דווקא בקרבן המנחה שבעצם אין בו מתנה חומרית משמעותית הרי שממילא עיקר התודעה של האדם נסובה סביב הכיסופים לא-ל חי והרצון לקירבה ודביקות. זוהי הנפש המקריבה (א). הסיבה שהוא מביא את הקרבן החומרי אינה אלא כדי 'שלא לבוא בידיים ריקות'.
ייתכן לומר כי דווקא קרבן המנחה מקרין 'ברוחניותו' על כל שאר הקרבנות ולא להיפך ולכן פרטה בו התורה אפשרויות רבות. הוא שאמר הנביא: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג', ד).