חטאת יולדת וכן קרבן הזב והזבה מגיעים לכתחילה מן העוף ולא מן הבהמות. מהי סיבת הדבר? דומה שקרבן העוף מתאים למצבים אלו יותר מאשר קרבנות אחרים.

כדי לעמוד על יחודו של קרבן העוף מקרבן הבהמה ניתן לבחון את תכונותיו המיוחדות: קטן, זול, מעופף בין שמים לארץ, נברא מן הרקק (מים ולא עפר- עירובין כח ע"א) - הרחבנו על כך לעיל, בפרק ה'.

דומה כי ניתן להציע הבחנה מהותית בין הקרבנות מצד תודעת המקריב. קרבן הבהמה יש בו מעין מלכודת. אדם שמביא קרבן גדול ומהודר עלול להתמקד בפן החומרי של הקרבן ובפעולת הנתינה שלו, כביכול, לה'. כדי למנוע זאת, דורשת התורה מעורבות של הבעלים בהקרבה (כמו שחיטה, סמיכה וכד') כדי ל'הפשיט' ממנו את התחושה הגשמית ולהכניס בו את תודעת מסירות הנפש לה'.

אולם, דווקא בקרבן העוף שבעצם אין בו מתנה חומרית משמעותית הרי שממילא עיקר התודעה של האדם נסובה סביב הכיסופים לא-ל חי והרצון לקירבה ודביקות. הסיבה שהוא מביא את הקרבן החומרי אינה אלא כדי 'שלא לבוא בידיים ריקות'. בקרבן זה אין הקפדה על טיב הקרבן כל כך (מומים, זכר) ואין בו ריבוי עבודות אלא העיקר הוא כוונת הלב.

אם כנים דברינו, ניתן לומר כי במצבים אלו בהם האדם טמא (כי הוא חווה חוויה של מעין מוות) הרי שהוא מרוחק מה' ואינו יכול להכנס למקדש ה', מקור החיים עד כי יביא קרבן. כדי לבטא את הכיסופים והרצון לקירבה מחודשת לה' הוא דווקא נזקק לקרבן העוף שבו הדבר בא לידי ביטוי בצורה המלאה ביותר.