"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ב) אומרת התורה ובכך מלמדת אותנו כי לעולם צריך הקרבן להיות משל המקריב ואי אפשר שיבוא על חשבון האחר. ועוד, כי על האדם להקריב את עצמו, משהו משלו, מזהותו ומאישיותו לבורא.
האדם המודרני מתקשה להתחבר לעולם הקרבנות מכמה סיבות. יש המתקשים לראות בהקרבת בהמה דרך של כפרה: הם אומרים כי זוהי דרך פשוטה מדי לתקן את אשר עיוות האדם במעשיו. אחרים חוששים לגורל בעלי החיים המשלמים בחייהם על חטאי בני־האדם. ואולי יש גם כאלה שסתם חשים אי־נוחות כשהם מדמיינים בית מטבחיים לאלפי בהמות כמקום שהשכינה שורה בו. חלק מן החששות האלה היו גם נחלתם של נביאי ישראל, שהתריעו על הסכנה שבמחשבה שקרבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ותיקון אישי.
דומה כי משפט אחד בפרקנו יכול לשפוך אור חדש על הנושא ולכוון את מבטנו למקום חדש.
הפסוק, בבואו להציג את האפשרויות השונות להבאת קרבנות, מתחיל בקרבנות הנדבה שהאדם מביא לרצונו. וכך אומרת התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ב). משהו בתחביר נראה משובש: העברית הרהוטה דורשת לומר "אדם מכם כי יקריב קרבן", שהרי המילה "מכם" מתייחסת לציבור מקריבי הקרבנות. והנה לכאורה היא משובצת לא במקומה הטבעי.
חכמינו למדו מכאן כי את הקרבן יש להביא מרכושו של המקריב ולא מן הגזול. מאליה עולה השאלה, וכי מי היה מעלה על דעתו להביא לקרבן בהמה שנגזלה מאחרים?! מסתבר שבחיים הכול אפשרי: ייתכן שיבוא אדם ויחשוב כי הוא יכול לכפר על מעשה גזל באמצעות תרומה גדולה לבית הכנסת, או בהבאת קרבן מכובד לבית המקדש. על כן אומרת התורה "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם": לעולם יהיה קרבנך משלך, ואי־אפשר שיבוא על חשבון האחר. כל התקדמות שלך בעבודת האלוקים צריכה לנבוע רק ממך, ולא להיעשות על חשבון הזולת. אִמרה מוסרית עתיקת יומין אומרת: בנוהג שבעולם, בני־אדם מוטרדים מן המצב הגשמי שלהם, ומהמצב הרוחני של זולתם. הגיע הזמן להפוך את הנורמה הלא נורמלית הזאת, ולהיות דואגים למצבו הגשמי של האחר ולמצבנו שלנו בתחום הרוחני. על כן מדגישה התורה: "יקריב מכם", מעצמכם, ולא מזולתכם.
אולם אפשר שבביטוי "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" הפסוק מבקש לרמוז על הצורך להקריב משהו משלך, מזהותך ומאישיותך. איני יכול להתקרב אל האלוקים אם אינני עושה הכול מתוך עצמי, מתוך המקוריות שלי, בכל כוח היצירה שבי. איני יכול להישען על האחר שיעשה זאת במקומי. כשחכמינו ראו לנגד עיניהם את עולם הקרבנות הם ביקשו שנדמיין עולם שבו אנו, כביכול, מקריבים את עצמנו לבורא; עולם שבו האדם מסור לרעיונותיו בלי זיוף ובלי חיקוי, כאילו הוא עצמו קרֵב על המזבח. בימים שבהם הציניות שולטת לא פעם במעשינו, חשוב להיזכר כי קיים עולם שבו בני־אדם מקריבים את חייהם למען אידיאות. יש המוסרים נפשם על הצבא או על ההתיישבות, על לימוד התורה או על המחקר המדעי. עולמנו נבנה על אלו המתמסרים לאידיאלים שלהם ללא שיור.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר