קרבן גויים - עולה בלבד

בפרקנו מתוארים שוב קרבן העולה וקרבן השלמים, אולם הבחנה יש בין מקריביהם. בעוד שביחס לקרבן העולה נאמר: "איש איש מבית ישראל... אשר יקריבו לה' לעולה" (יח) הרי שביחס לקרבן השלמים נאמר: "ואיש כי יקריב זבח שלמים" (כא). דרשו חז"ל את הריבוי בקרבן העולה ללמדנו כי גויים יכולים להקריב עולה אך לא שלמים.

מדוע אין הגויים רשאים להקריב גם קרבן שלמים או תודה כאות הכרה בטוב לה'?

דומה שהתשובה טמונה בהבחנה מהותית הקיימת בין השלמים לעולה. בעוד העולה מוקטרת כולה לה' הרי שקרבן שלמים הינו קרבן המשכין שלום בין כולם: המזבח, הכהנים והבעלים שותפים בקרבן ומקבלים חלק ממנו. יש בו ביטוי של השתתפות האדם בקדושה. שלא כקרבן העולה שקרב כולו לגבוה, הרי שבקרבן השלמים אוכל האדם מבהמה שהגיעו חלקיה להיות מקדשי גבוה.
קרבן השלמים מלמדנו כי גם האדם הפשוט העוסק בעניני החומר יכול להתעלות ולהיות שותף לקדושה האלוקית. כדי שהחיבור לקודש יהיה ניכר יש צורך כי דלתות ההיכל יהיו פתוחות ותיווצר זיקה אל הקודש פנימה כפי שמדגישה התורה כי יש לשוחטו רק לאחר שנפתחו דלתות ההיכל (ג', ב). 

על פי זה נבין מדוע רק ישראל רשאים להביא שלמים ולא גויים.
ישראל מסוגלים להכיל קדושה בעולמם החומרי שהרי זו כל מטרת התורה ליצוק קדושה ורוח לתוככי החומר ולהעלותו.
אולם, הגויים על פי רוב מנתקים בין הקדושה לחומר כפי שעשו היוונים בהבחינם בין ספרטה (תרבות הגוף) לאתונה (תרבות החכמה) על כן לכל היותר הם יכולים להביא קרבן עולה שכולו עולה לה' ללא שותפות האדם בקרבן.