קצת ציונות בבקשה

נראה שהתורה מלמדת אותנו עיקרון בסיסי בהתנהלות. מותר להתווכח, מותר לבקר; אבל אסור ללכלך. הארץ לא תיפגע מכך שאנו נבקר אותה, אבל אנחנו כולנו ניפגע מהוצאת הרוע הזה החוצה. האוויר שאנו נושמים מזדהם מאווירת הדיבה והלכלוך המילולי.

ייתכן שהמקרא מלמד אותנו גם רעיון קשה יותר לעיכול: מאז שחר קיומנו כעם היו בנו אנשים שמאסו בארץ וחיפשו בכל דרך תירוצים להתנתק ממנה. פעמים היו אלה נימוקים ביטחוניים ופעמים הסתמכו על טיעונים אידיאולוגיים מסוגים שונים. היו שטענו כי עלינו להתמזג עם הגויים, אחרים ביקשו לקבוע כי אי־אפשר לעלות לארץ בגין הקושי לקיים בה מצוות, וכן הלאה. הטיעונים שונים זה מזה כביכול, אך המכנה המשותף הוא השורה התחתונה: נשארים בגלות.

רבי יהודה הלוי, מגדולי ההגות היהודית בימי הביניים, קרא לתופעה הזאת "חרפה" כשאמר בספרו: "מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר". חרפה היא להתפלל שלוש פעמים ביום על השיבה לירושלים ויחד עם זאת להישאר בספרד או בפולין או בארצות־הברית.

פרק ק"ו בתהלים, הסוקר את קורות ישראל במדבר, סיכם זאת במילים "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהלים ק"ו, כד). ייתכן שיש היגיון בחלק מן הטיעונים שהושמעו נגד החיבור לארץ; אך בסופו של דבר הדבקים בארץ יזכו לראותה ויתחברו עם העם היהודי לדורותיו. המואסים בה יישארו במדבר.

התנועה הציונית היא המשך ישיר לגדולי האומה (כמו הגאון מווילנה ותלמידיו) שכל חפצם היה לחבור מחדש אל אדמת הארץ. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר