נוטים לפרש כי ההבדל בין הקללות בפרשת בחוקותי לקללות בפרשת כי תבוא הוא אפשרות התקומה מהן שנעדרת מאלו שבדברים. אולם נראה כי אין היא נעדרת לגמרי אלא שאינה גלויה כי אם נסתרת.
פעמיים חוזרת פרשת הקללות בתורה, בפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו) ובפרשת כי תבוא בפרקנו (דברים כ"ח). הפעם הראשונה הינה סביב הברית השניה בסיני עם קבלת הלוחות. הרמב"ן מעיר כי קבלת התורה בפעם השניה הייתה מלווה ביראה גדולה יותר מהפעם הראשונה ולכן נוספו הקללות כעונש על הפרת הברית.
הפעם השניה הינה סביב הברית בערבות מואב. גם כאן מוסיף משה את הקללות כעוגן לתוקף ההתחייבות לשמירת המצוות לקראת הכניסה לארץ ישראל.
ישנם הבדלים משמעותיים בין שתי הפעמים בהן מוזכרות הקללות. בפעם הראשונה נאמרו רק מקצת מן הקללות בעוד שבפעם השניה נזכרו הרבה הרבה יותר. בפעם הראשונה נאמרו קללות יחסית קלות ואילו בפעם השניה נאמרו קללות קשות ביותר. בפעם הראשונה מסתיימת הפרשיה בנחמה ואילו בפעם השניה אין כל נחמה.
בזוהר מובא שהקללות הראשונות הן כנגד חורבן בית ראשון שהיתה תקומה גלויה לישראל אחריו ואילו הקללות השניות הן כנגד חורבן בית שני שלא גילו להם את הקץ שלאחריו.
אולם, נאמר שם כי אף על פי שלא היתה נחמה גלויה היא בכל אופן רמוזה בסתר. לדוגמא על הפסוק בפרקנו "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך..." (סא) דרש הזוהר שנאמר 'יעלם' ולא 'יעלה' לרמוז שה' יכבשם שלא יצאו לחוץ. וכן הלאה בדוגמאות רבות.
הזוהר אף דורש את פסוק הסיום של הקללות: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (סח) שאין הכוונה רק לרעה אלא שתהיה ישועה מה' כמו בימי צאתך מארץ מצרים ואף אחד לא יקנה את ישראל אלא הקב"ה יגאלם.